פחד...
פחד הוא הדבר הכי מקפיא שיש. קור שמשתלט על דרכי הנשימה
בהתחלה, שנהיה קשה לנשום מרגע לרגע. וכבר מקפיא, מתמקם לו
באיזור הגרון וכבל כל כך קשה לבלוע כי הפחד כבר ממש כואב. אז
ממשיך, מנסה להתקדם, ממשיך בירידה חדה...
לאהוב...
החום שמתערבב בהתחלה בבטן משחק וזז בחמימות שכזאת כשאוהבים,
מנסה לפרוץ כי הוא כבר כל כך גדל ורוצה להשתלט על כמה שיותר
איברים, אנשים. לחמם מקומות שקר בהם, מקומות שבהם צריכים ללמוד
לאהוב. מתחיל לעלות מהבטן למעלה לאיזור הריאות...

הלב, נפרצו כבר כל ההגנות. ניסיון חדירה משני הכיוונים. החום
המהיר שמנסה לחבק מכל כיוון אפשרי איבר שכל כך חשוב בשבילו.
הקור הזה, שמנצל את הצלקות הרבות שכבר יש עליו מקרבות
היסטוריים, מנצל את הרגשת הכלום שהייתה כאן הרבה זמן. ומתחילים
במעין ריקוד מטורף, או שבעצם זאת מעין מלחמה מי יכבוש את האיבר
החשוב. כי מי שניצח את הקרב הזה, כבר ניצח את כל המלחמות.
והחום והקור מתנגשים חזיתית, הודפים אחד את השני בשיא הכוח.
ניצמדים ולא משחררים. כל אחד הופך לגידול עיקש שמסרב לנטוש.
החום והקור שכחו, שככל שהבדלי הטמפרטורות גדולים יותר, נוטים
עצמים להישבר.
אז הוא נשבר. בקונפליקט של הפחד לאהוב. ואולי הפעם לא יוכלו
לאחות את הפצעים. חבל שנזכרים לאהוב כשמאוחר מדי.