יש חור. חור גדול ושחור, איפה שפעם היה הרדיו שלך.
איפה שפעם היית לוחץ בלי הפסקה, מגביר ומחליש את הווליום, מחפש
תדרים חדשים, מעביר את הנסיעה.
אין רדיו, כי שני ילדים היו צריכים קצת כסף מזומן וכשהלכת לעשן
נרגילות עם חברים, הם הסתכלו על האוטו היפה שלך וחשבו שהוא
יהיה יותר יפה עם שברי זכוכית על כל המושבים.
אז עכשיו אין רדיו וגם אין רמקולים מאחורה, אבל יש זכוכיות בכל
מקום.
למען האמת, זה באמת הרבה יותר יפה - מסנוור ונוצץ, אבל מה,
קצת דוקר.

קצת דוקר בלב.
ולא בגלל הזכוכיות,
ולא בגלל הרמקולים,
ולא בגלל הרדיו.

אולי בעצם כן בגלל הרדיו.
אבל לא בגלל שלקחו אותו, שיחנקו איתו הנבלות, אלא בגלל מה
שהשאירו שם מאחור.
השאירו לך שקט.
איפה שהיה פעם הרדיו יש עכשיו חור גדול ושחור של דממה.
ועכשיו, הנסיעה כבר לא עוברת כל כך מהר.
עכשיו אין כפתורים לשחק איתם ואין תדרים חדשים ואין ווליום.
אולי בעצם יש ווליום - אבל אי אפשר להחליש אותו.
עכשיו המחשבות שלך משתלטות על השקט וממלאות את חלל הרכב.
אתה מנסה להתעלם מזה, אבל מגלה מהר מאוד כמה זה בלתי אפשרי. כי
שמנסים להתעלם מהם הם רק מתחזקים ומתחזקים.
הראש שלך מתחיל לכאוב, כי אף פעם לא הגברת את הווליום לעוצמה
כזו. עכשיו אתה כבר לא שולט בזה ואין מה לעשות, חוץ מלחשוב
ולחשוב ולחשוב.

והמחשבות ממלאות את ראשך.
כל אותן מחשבות ששכחת מהן בדרך חזרה מהעבודה, או אולי מהסרט
שראית. מחשבות שמכבידות על הנשמה.
מדי פעם אתה מתעורר לאיזה צליל אחר ששובר את הדממה.
אולי איזה נהג צפצף לך.
אבל אתה מתעלם, נותן לשקט ששורר במכונית שלך לסחוף אותך, לסחוף
את הדמיון שלך הלאה.

עכשיו אתה באמת לבד.
אבל באמת לבד ואתה לא יכול להתעלם מזה.
כי אתה כבר שומע את זה צועק לך באוזן, מרעיד לך את עור התוף,
את האדמה מתחת לרגליים.
אתה חולם בהקיץ, נותן למחשבות ללטף אותך.
מתעורר לפתע מאיזה צליל לא מוכר.
אולי איזה נהג ציפצץ לך.
אולי.
או אולי זה בעצם אתה שהערת את עצמך,
אולי זה היה צליל חדש, לא מוכר,
צליל של דמעות מלוחות הפוגעות בשברי זכוכית נוצצים.