"אל תסתכל!"
"למה?!"
"אל תסתכל, אני לא רוצה שתראה את זה..."
אני זוכר את אמא מושכת אותי אחורה ועומדת לפניי,
מסתירה לי.
מסתירה ארבעה אנשים שמורידים אותו לקבר.
מגינה עליי מפני חלומות רעים, וזיכרונות קשים.
ואני ניסיתי להציץ, אבל היה כבר מאוחר מדי, והוא כבר שכב שם,
נח את מנוחתו האחרונה.
אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הדמעות שמנסות
לצאת ולא יכולות.
גם שם היה שקט. שקט של מתים.
וחוץ מהבכי של החיים לא שמעתי כלום,
אפילו לא את הנשימות שלי.
ראיתי אותם מכסים את הקבר באדמה גסה,
וגם המון זבובים קטנים כאלה באוויר.
אני זוכר שחשבתי (כמה זה טיפשי), שאולי הזבובים האלה בעצם
מעבירים את הנשמה שלו מהקבר לשמיים,
ושהם בעצם עוזרים לנו להתגבר על הכאב.
אבל מה אני יודע, סה"כ ילד בן 11.
אפילו לבר-מצווה לא הגעתי.
אבל גם הוא לא.
אני לא הולך לשם הרבה.
אבל כל פעם שאני עולה לקבר,
אני חושב כמה מזל שיש לו את כל השקט הזה,
עצים,
פרחים.
יש אנשים שגם כשהם מתים אין להם שקט.
הם הולכים מוקדם מדי,
בלי לסיים את החיים.
ואלו מן צעקות כאלה, כששומעים רק שיש שקט מוחלט.
וזה מחריש אוזניים,
מפחיד,
אפל.
זה הרעש של המתים.
גם אני רוצה שקט.
אבל עוד לא הגעתי לשם.
תבחרי בי,
תבחרי בנו,
תבחרי בחיים.
והשקט יבוא. |