מבט חטוף. זעקה אילמת. העולם משתנה. כחול ירוק וחום משמשים
בערבוביה ואני, כנקודה ירוקה בתוך ים ירוק. כלום. מערבולת של
דממה עוטפת מחמישה כיוונים ופתאום שחור. שחור עכבישי ומלטף.
שחור של הפסקת חשמל.
"זה קורה לאנשים הכי טובים" אמרה לי אימא. "לא הייתי צריך
לעשות את זה" אמרתי בקול רוטן כמו של ילד שגביע הגלידה הנוטף
שלו נפל ארצה, עוד טרם הספיק לטעום ממנה. "אימא! אדם נורמלי
אינו מתעלף בקפיצת הבאנג'י הראשונה שלו. שמעתי על אנשים ששינו
את דעתם ברגע האחרון. אבל להתעלף? זה פתטי!". "אתה יותר מדי
מקשה על עצמך מאז ש...הדבר ההוא קרה". "אמרתי לך לא להזכיר את
זה יותר! זה לא קשור!" הודעתי בעצבנות האופיינית לי. רבים היו
אומרים שיש לי עצבנות על חתול. תקיפה חזיתית לזמן קצר, פרווה
מתנפחת ושיניים חשופות ואז רגיעה והתחנחנות ואפילו גרגור קטן.
לא ראיתי את הדמיון. נניח. "אתה לא אשם במה שקרה. מה לא הייתי
נותנת כדי שלא הייתי צריך לחזות בזה אבל...לא הייתה לך שום
אפשרות לדעת. הדברים הנוראיים האלה קורים. אתה חייב להניח
לזה". באותו הרגע הרגשתי עד כמה אימא, שידעה הרבה צער מאז מותו
של אבא לפני שש עשרה שנה, פחדה מהעבר. העבר רודף את אימא מאז
אביה נהרג בתאונת עבודה במפעל בו עבד ומאז שאימה שתתה את דרכה
למוות. ואחותה הקטנה שהתחשמלה ואבדה כל צלם אנוש כשהייתה צמח
במשך ששה חודשים עד למותה, ואז אבא.  
"קפיצת הבאנג'י הזו הייתה טעות. אני לא צריך להוכיח לעצמי ולאף
אחד אחר שהתגברתי על מה שקרה. במיוחד לא לספי!" צווחתי. "אח
שלך אוהב אותך. אתה צריך להעריך את מה שהוא עושה בשבילך. הוא
חשב שהבאנג'י והצלילה יכניסו אותך למסלול שממנו יצאת ויחזירו
אותך לחיים." אמרה אימא כשהיא מלטפת את שערי. "מאז ש..."
הפסיקה אימא לרגע."אתה קיבלת את זה קשה מאוד והוא חשב שהטיולים
שלכם ביחד עם החבר'ה שלו יוציאו אותך מזה. וגם אני" היא הרכינה
את ראשה ולרגע היה נדמה לי שהיא מזילה דמעה. אימא לא בכתה כמעט
לעולם. היא לא הרשתה לעצמה. היא הייתה צריכה להישאר חזקה
בשבילנו, במיוחד לאורך כל השנים שהיא הייתה צריכה לפרנס אותנו
לבדה. אני וספי היינו רק תינוקות כשאבא מת. אולי בני שלוש.
ההורים שלו לא השאירו לאימא פרוטה וניתקו את הקשר. מיליונרים
ארורים. "שום דבר לא יוכל להשכיח את מה שקרה! לא טיול! לא
קפיצת באנג'י! ולא פגישה עם הבת-דודה המזוינת של רועי! את
חושבת שכמה הסחות דעת כאלה יעזרו לי להאמין שאני לא אשם?" אימא
הסתכלה עלי במבט משתהה. "זה היה הרגע האפל והנורא ביותר בחיי."
אמרתי בנשימה עצורה. "והדבר האחרון שאת וספי צריכים לעשות זה
לנסות להחליף את החיים שהיו לי בתחליפים עלובים שכאלה! את
ידעת, אימא. את ידעת כמה אהבתי אותה וכמה הייתי מאוהב בה!
את..."  "אבל..." נקטעו דברי.
"אתם לא תבינו לעולם את מה שהיה שם ומה שאני מרגיש. אתם צריכים
להניח לי להתגבר.. ולא לאלץ  אותי."
נאנחתי. הרגשתי לחלוחית  בזוית עיני וניגבתי אותה. "אני
מתגעגעת לבן שלי. מה עוד אימא יכולה לבקש חוץ מאשר לראות את
בנה מאושר? אתה היית ספורטאי מצטיין ותלמיד טוב. כולם כל כך
אהבו אותך ורצו להיות בחברתך...אני לא מצליחה לעכל את השינוי
הגדול הזה! אני פשוט לא מצליחה! וזה אוכל אותי מבפנים. אני
מתגעגעת לחיוך השובב שלך ולנשיקה שנתת לי כל בוקר לפני שעזבת
לבית הספר. אני כמעט ולא רואה אותך מאז התאונה ואני מרגישה
שאני מאבדת אותך ואתה מתרחק. אני מ א ב ד ת אותך". מלמלה והחלה
למרר בבכי כשהיא מכסה את פניה וראשה מורכן. הרגשתי שצד מסוים
אצלי מת בשבילה ויכולתי להבין אותה. הרגשתי שהשהות שלי שם מקשה
עליה ושאני חסר אונים לנוכח בכיה ולא יכולתי לנחם אותה או
להגיד לה שהכל יהיה בסדר כי זה לא יקרה. עזבתי את דירתה מבלי
להיפרד. מבלי להגיד שלום.
טרקתי את דלת ביתה וירדתי במהירות את שלוש הקומות עד לחדר
הכניסה. לא יכולתי לתת לאף אחד מהשכנים הרכלנים של אימא לראות
אותי על סף שבירה. במראה שבחדר הכניסה הבטתי בעצמי וראיתי פנים
כואבות. כל כך כואבות ושונות מהאדם שהייתי בתיכון. פנים
מתגעגעות הרוצות שוב להרגיש בחום שפתיה.
בחוץ, נשבה הרוח בקלילות. סוף חודש אוקטובר. היא נורא אהבה את
התקופה הזו בגלל הפריחה והקרירות הקלה. היא לא אהבה את החום.
הוא החליש אותה. נכנסתי לאוטו והפלגתי משם ובזמן הנסיעה חשבתי
על אימא המסכנה ועל דבריה "זה אוכל אותי מבפנים, אני מאבדת
אותך..." והגעתי לטבעת הכביש המהיר שמובילה אותי הביתה. הביתה
...הבית שהיה שלי ושלה. של שנינו. הבית הקטן שקנינו ולא הספקנו
לסדר או לרהט. ביום שהיא מתה היינו בנסיעה חזרה מהבית של
ההורים שלה, אני נהגתי והייתה לנו מריבה נורא קולנית על...ואז
האור החזק הופיע. הצפירה העמומה. היה הרבה שקט אחרי רגע האסון.
חמישים שעות , ואפילו מאה, של דממה קרה של מוות. אני לא זוכר
את קולה.
המשכתי בנסיעה לאורך הכביש. הכביש המתארך לעיקולים אינסופיים.
ברקע שמעתי בעמעום את הקריין מודיע "השעה שש והרי החדשות
מפי...". תמונתה החלה לצוץ בפתאומיות במחשבתי. תמונה מעונה.
אהובתי. "מה קרה לך? מה עשיתי לך?" זעקתי. שפתיה לא זעו. היא
הייתה כל כך לבנה...כל כך, כל כך לבנה. עיניה הכחולות השחירו
וכאילו קראו לי חזור אלינו וצבע אותנו בכחול. היא זקוקה לי.
הבטתי בכאב לחלון שלצדי, לצד הכביש הראשי השתרעו שדות
אינסופיים של חיטה ומרחוק יכולתי לראות את הערפיח שמעל העיר
הגדולה. עצמתי את עיני. חיכיתי לאור החזק והוא הופיע. מטלף, חם
ומזמין. בהיר. ואחריו הצפירה העמומה. הצפירה העדינה ביותר
ששמעתי מעודי, כשל ספינת דיג הצופרת בליל סערה ונשמעת ממרחקים
במגדלור. זועקת לעזרה. גם אני.
ואז השקט. דממת הכינורות המתאבלים. "ששששש..." שמעתי קול
אפלולי שהפר את השקט ואז דמותה הלבנה הופיעה לפני. מחייכת
ולוחשת "אהובי.....".