שוב חושבת על אותו לילה נורא
בערב שהתחיל כל כך נפלא
החגיגות, השירים, האורחים
כולם היו כל כך מאושרים
ואת ילדתי הקטנה
נראית פתאום, גדולה,  יפהפיה
וכולם באו לחגוג איתך
הצטלמנו, חייכנו
והייתי מאוד גאה
הרי את ילדתי הקטנה
ואז הגיעו אורחי הכבוד
סבא וסבתא,
שאותם אוהבים אנו מאוד מאוד
סבא בכסא גלגלים
וסבתא לידו , כמו תמיד
ואז אמרת לי, סבתא
קשה לי לנשום, ילדתי
ויותר לא אמרת דבר
הרגע בו ליבך נדם
והחיו אותך ואני האמנתי
ולא יכולתי לפגוע בילדתי הקטנה
הייתי חייבת לחזור לחגיגה
אמרו לי שסבתא בסדר והיא במחלקה
עליתי לבמה לשיר לך, ילדתי
רציתי לשמח אותך, יפתי
למרות שבלב ידעתי
שנגמר העולם
נגמרו החיים
נגמר לי הכל
ומת אלוהים
ובתום השמחה לבית חולים הגעתי
ואת שם פרפרת
ולעולם לא חזרת
וענייך הכחולות
נפקחו כל פעם שאחזתי בידך
ולא יכולתי לעזוב אותך כך
וניסיתי בכל כוחי להעיר אותך
וכשנגעתי בך העיניים נפקחו
וכששרתי לך, דפיקות לבך גברו
אבל לא התעוררת
לא ליטפת וחיבקת
והבאתי לך את הדובי שלי
שקנית לי כשהייתי בת שנתיים
הוא תמיד נשאר איתי
כפי שידעתי שאת לעולם לא תעזבי אותי
שאלתי את הרופאה אם את סובלת
כי הייתי מבקשת שינתקו
הייתי מוכנה לוותר עלייך
רק כדי שלא תסבלי, מלאך שלי
וחזרתי הביתה שבוע אחרי
כי בעבודה לא הסכימו לוותר
ואז הגיע באמצע הלילה
הטלפון הגורלי
שידעתי שעומד לבסר לי
שלא אחזור שוב לעצמי
ולא עניתי, נשארתי קפואה
התחלתי לארוז ונסעתי חזרה
ולא דיברתי
הדמעות חנקו
נסעתי לסבא
לחזק אותו
ודבר ראשון שהוא אמר לי כשאותי ראה
זה "לילך, אותך היא הכי אהבה"
והייתי חזקה
ניסיתי לא לבכות
פחדתי לאבד גם את סבא
בתוך כל הדמעות
וביקשתי להיות זאת שתזהה אותך
ואיש לא הסכים ואיש לא נתן
אבל רצתי לשם
וראיתי אותך ונשקתי שוב לך
ועינייך הכחולות לא היו כבר איתך
ומי שזכה לקבל אותן, קיבל עיניי מלאך
והתחיל המצעד והלכתי איתך
והתחננתי שיתנו לי לרדת איתך
שאין לי מה להישאר פה
בלי המלאך שלי
שאין לי מה לחיות יותר
בלי האדם שהכי אהב אותי
ועברו כבר שנתיים
והכאב לא שכח
ואני נוסעת בכל הזדמנות לבקר אותך
ושרה שירים ומספרת מה קורה לי בחיים
ואת לא עונה ואת לא מחבקת
ואת לא אומרת שאותי הכי אוהבת
ואני שוב בוכה ומתגעגעת כל כך
ורוצה יותר מתמיד
להיות שוב איתך