ושוב, משחק של דמעות. וכרגיל, את מנצחת. תמיד מצליחה להזרים את
שלי בלי שליטה, או יותר נכון להגיד בשליטה שלך בלבד.
וכל דימעה על הלחיים שלי היא דימעה מזכוכית, שורטת אותי וזה
ממש כואב. בהשתקפות של כל דימעה שלי אני רואה אותך, מולי,
מחייכת כשאת רואה כמה זה כואב לי. אחרי הכל, ככה את מנצחת.
כל דימעה שלי נותנת לך נקודה, וכל דימעה שלך, זה כבר ניצחון
בטוח את יודעת שאני לא יכולה לראות אותך בוכה בלי לבכות יותר
ממך.
וכל פעם אני אכנס איתך למשחק הזה בידיעה שאני הולכת להפסיד. מה
לעשות, משחק הדמעות זה הפרס שלך אחרי שאת מנצחת במשחק של אוהבת
לא אוהבת.
אבל איך תמיד בכולם את מנצחת? מסחררת אותי לנפילה חופשית.
נפילה שאני לא יודעת כבר מה עדיף, ההרגשה האינסופית של הנפילה
כשהכל מתבלגן בתוכי בלי דרך לעצור, או ההרגשה של סוף הנפילה,
ההתרסקות הזאת שטוחנת אותי לאלף רסיסים קטנים שגם אם תנסי
לחבר, לא יתחברו יותר באותה צורה.
אבל מה לעשות? הרי לי אין מילה בדבר, זה תמיד רק שלך, אצלך
בידיים. ומה זה בסך הכל בשבילך? רק משחק של דמעות?