על דרך עפר מפותלת
בכרכרת סוסים ישנה
רתומה במוטות מתכת
ושרוכים לחיזוק השילדה
לקחת אותי לתיאטרון החדש
במרחק שנים של מתח
לצפות באופרה מיובאת
שקראו לה אז "הנצח".

בדממה שאפיינה את שנינו
בבגדי חג מרופטים
ישבנו על כיסאות זהב
ריפודם מעוטר כוכבים.
האולם היה רחב מאוד
לעומת חיינו הקטנים
אורות ניאון בהמוניהם על הבמה,
אלו שאמרת שהם מדיי יקרים.

על ידי הונחה ידך בעדינות
ולרגע חומך עבר בכל גופי.
נשבעתי ללמוד ממך מהו נצח
נשבעתי לדעת כי הוא אמיתי.
והרגשתי במגע בשרך
והבנתי ממבטך השביר
ששום דבר לא ייגמר כאן,
גם כשהשמנה תשיר.