ביום בו לא אוכל לשרוך
את שרוכי נעלי
איני רוצה עוד
איני אומרת - ביום בו אכשל בקליעת
הצמה. מעולם לא קלעתיה כראוי,
לא חרזתי חרוזים מיניאטורים לידי
חמדות שי, לא פרמתי חוטים בסבלנות
אלא גזרתי במספריים גסים.
ועדיין.
אף איני אומרת - ביום בו לא אוכל עוד
לדאוג לילדי
כבר עתה איני יכולה
חלומותיהם - שלהם הם
פנים מכורכמות בשובם מבית הספר
לאחר שלא יכלו למשהו או למישהו
היופי שניחנו בו או שלא ניחנו בו
אינם בשליטתי
ואני יכולה רק לחבק כאשר הם
זקוקים, שיכוך כאבים מקומי,
ובכל זאת איני רוצה שתניחו לי.
ואיני אומרת - ביום בו אאבד
את כושר מחשבתי
כבר עתה אבד לי, אובד, עוד יאבד,
מילותי עלגות, צלילותי מוטלת
בספק, מופקרת לחסדי
שינה טרופה, משככים ומשכיחים
אני אוחזת עט ומחברת כדי לגלות
את קו המחשבה אובד בין השורות
לא, הכושר הזה כבר אבד,
ובכל זאת איני מבקשת שתניחו לי
עדיין.
אף לא ביום בו אאבד את אלוהי.
קיומו אינו תלוי בי או באינותי.
אלוהים במקומו מונח, בפתותי השלג,
בקשתות שבענן, בעשבים השוטים,
בעלוות. גם אם יאבד, עדיין יהיה
מצוי בכל הוויה כמקודם. לא בכך
ייקבע. לא בכך אני מבקשת.
אך ביום בו לא אוכל עוד
לשרוך את שרוכי נעלי,
ביום בו אזדקק לאחר לקשור,
אז איני רוצה להיות עוד.
|