אתמול, בחצות, כמו נעצר השעון,
החרישו מילותיך בתוכי.
ולרגע אחד, שנשמט מחוץ לטווח הזמן,
נפל חרש זוג שפתיים על שלי.

עם כל העוצמה שגוף אנושי
יהיה מסוגל אי פעם בתוכו לנצור
החדרתי אותך על חובי, אל ליבי,
בזעקת הנאה ואושר טהור.
בשרך לבשרי כמו פולחן דת אסור,
והחטא- ממלא את חיי.
תוך גופי נקרע בין סיפוק לייסור,
ודמעותיך נקוות בעיניי.

הבזקים של אור כמו תמונות מאלבום
שעטפוהו בכריכת סאטן אדומה.
הרגע חולף לקול תקתוק המחוג,
הלילה החל.
                          חצות ושנייה.