[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נמסיס תיאטר
/
הם שנאו אותי

זה לא שאני חושבת שצדקתי, אבל אני בטוח לא טועה. אני אף פעם לא
טועה.
מהרגע שהגעתי הם שנאו אותי, תעבו. הייתי רוצה להגיד שבהתחלה זה
היה בסדר. אבל זה יהיה שקר. אף-פעם לא היה בסדר, מהיום הראשון
שהגעתי לכאן.
אלה לא היו הצקות רדודות של מה בכך, הם התנכלו לי, לא הרפו, לא
הפסיקו להכאיב ולשנוא.
הייתי לבד בהפסקות, ואפילו בשעורים לא ישבו לידי. לפעמים הייתי
יושבת על הדשא ליד העץ ההוא, הרחוק שבמדשאה המלוקקת שבכניסה.
הייתי מיבבת, כמו תן, יללות גבוהות וארוכות. זה הפחיד אותם אני
חושבת, הבהיל, הם לא התקרבו. רק נתנו לי ליבב שם, לבכות את
הבכי הצורם שלי.
מוזיקה לא הייתה חלק מחיי, שקט- אותו הכי אהבתי. הם אהבו
מוזיקה מתוקה כזאת, לא יודעת אם אפשר לקרוא לה מוזיקה בכלל.
פופ, נראה לי שככה הם קראו לה.
הייתי מהלכת במסדרונות כשהקול הדפוק מתנגן ברקע, כולם דחו,
התרחקו ואפילו ברחו. ואני המשכתי לצעוד. אז.
ואז יום אחד נדב הגיע, הוא היה אחר, לא כמוני אבל אחר. גם אותו
הם לא אהבו, חברה מזדיינת של תיכוניסטים.  אבל ממנו פשוט
התרחקו, לא הציקו יותר מידי- קצת בהתחלה. הוא היה חזק, לא ממש
הזיז לו קול הצחקוק שלהם כשהוא התקרב. הוא הלך עם הבגדים
השחורים, אוזניות גדולות וכסופות, מבט מזוגג בעיניים כאילו
עיניו עייני זכוכית.
הוא גם לא בכה, בהפסקות הוא ישב על המדרגות עם האוזניות ועישן.
הפסקתי לבכות, הרגשתי מושפלת, ובמקום זה הייתי מביטה בו מרחוק,
מנסה להבין מה קורה לו. למה הוא אחר כל כך ולא כמו השאר כל עוד
הוא יכול. ואיך זה לא אכפת לו.
אני חושבת שהוא קלט את התצפיות שלי בגלל שבאחד הימים הוא בא
אלי בהפסקה, ישב לידי אמר 'היי' ונתן ביס בחטיף שהחזיק ביד. לא
עניתי, רק בהיתי בו בפליאה. הוא הסתכל על הדשא וחזר להסתכל עלי
'אמרתי היי' אמר בקול חזק יותר. 'היי' עניתי מבוהלת. 'אז למה
את לא עם האנשים המקסימים שפזורים פה על הדשא?' שאל בציניות
ברורה.  'ראית אותי?' השבתי ושלחתי מבט עצוב אל הדשא, 'כן. אז
למה את לא עם האנשים המקסימים שפזורים פה על הדשא?', הסתכלתי
עליו במבט מופתע, חיוך קטן עלה על פני. הוא השיב חיוך והמשיך
'רוצה לשמוע משהו טוב?' זאת הפעם הראשונה שמישהו דיבר איתי,
דיבר באמת לא סתם צחק, הרגשתי מוזר, כמוהם לרגע 'אמ, כן' השבתי
והוא שם עלי את האוזניות הגדולות. יצא מהם רעש גדול, קצב חזק
ומהיר, צלילים גבוהים של גיטרות- כך הוא קרא להם. מוזיקה
עמוסה, בהתחלה היה קצת קשה להתרגל, אחרי כל הזמן השקט שהיה לי
עד עכשיו. אבל אהבתי, במיוחד לעומת המוזיקה המתוקה שהם שמעו.
התחלנו להיות יחד בהפסקות, זה נורא שימח אותי, לא הייתי לבד
ולא בכיתי. שמענו מוזיקה ודיברנו על אלוהים. הוא דיבר עליו,
אני לא רציתי להתערב בשיחות. אני משערת שכעסתי עליו יותר
מידי.
עם הזמן גם לו התחילו להציק, הוא הלך איתי וחיבק אותי, התעלם
מהלעג הנורא הזה שלהם. יום אחד הוא אמר 'אני רוצה לבוא אלייך',
שתקתי, הוא בטח ייבהל שיגיע לביתי, אבל הבאתי אותו- באותו
היום. נכנסנו, הוא נראה קצת בהלם. משכתי את ידו, העלתי אותו
לחדרי, החדר היה די רגיל. הוא שם את הדיסק שלו במערכת וישב
לידי על המיטה, דיברנו ואז הוא התחיל לגעת בי. אהבתי את זה.
ואז התנשקנו. הוא קם והלך.
למחרת לא העלנו את מה שקרה, המשכנו 'כרגיל'. וככה זה נמשך.
לתקופה מסוימת.
הם שנאו אותנו כל כך, אמללו את החיים, ניסינו לעשות שלא אכפת
אבל ידענו שכן. גם נדב שהיה חזק נתפס בכמה מבטים חלשים ושבורים
ששלח לשמיים מפעם לפעם.
הם לא הפסיקו, זה כבר התחיל לשגע. מידי פעם נדב היה שולח קללה
לעברם- זה לא התאים לו, הוא היה עצבני וביקש סליחה כל הזמן,
ניסתי להבין ועשיתי כאילו אני כן.
יום אחד בדרך הביתה תפס אותי ביד ועצר, הוא חיבק אותי, ונישק,
הסתכל עלי עם עיניים דומעות. הסתכלתי עליו בשקט והוא הסתובב
והלך. חבל שלא אמרתי לו לחכות.
יום אחרי זה הוא לא בא. יותר הוא לא בא אף-פעם. הוא מת. חתך את
הצוואר. חתכים ביד כבר לא הספיקו לו. והוא מת. השאיר אותי שוב
לבד.
כל כך שנאתי אותם, את כולם , בגללם הוא שנא את העולם. בגללם
רצה למות.
אני לא יודעת אם צדקתי, מה שבטוח זה שלא טעיתי, אני אף פעם לא
טועה. המוחות החלולים האלה שם, המשיכו להתהלך במסדרונות. כאילו
הכל אותו דבר. כאילו נדב עדיין כאן. הבטתי עליהם בתיעוב, רציתי
שהם ימותו. הסתכלתי למעלה, אמרתי לו שיפסיק את זה, שהבנתי. נדב
לא חזר. השנאה באותו רגע כל כך התעצמה.
היא נפלה לאט, הטילה צל גדול על המבנה המיושן, היא בהקה בשמש,
מיתריה ארוכים כל כך. זאת הייתה הגיטרה של נדב. זאת שניגן עליה
ונמצא מת כרוח סביבה.
היא הייתה עצומה, חסמה את קרני השמש. הם לא שמו לב שהיא
מתקרבת, הם לא מסתכלים לשמיים- אין להם סיבה, אלוהים לא קיים
בעיניהם. היא צנחה בשקט, לפי הוראותיי, והיום הבהיר החשיך, בלי
פחד, בדממה, גיבסון שחורה נופלת לצלילי פופ מסריחים.
הייתה למעלה מחכה לאישור, מרחפת מעלי ומעל הסתומים שסביבי. לא
תהיתי. לא התלבטתי כלל. והיא שהייתה יותר גדולה מכל המבנה
והמדשאות יחד כיסתה את כולנו. המוות היה מהיר. ממילא הם היו
מתים מבפנים.
הם שנאו אותי כי הייתי אחרת, שונה, משונה. על הגוון הכחול שלי
והעיניים הצהובות לא הפסיקו לצחוק. אולי פחדו, אני לא יודעת.
אלוהים לקח אותי חזרה אליו, אני חושבת שביקש סליחה על מה שעשה
לי. לא סלחתי. אני שונאת אותו. רק את נדב אהבתי וגם הוא נלקח
ממני בגלל אותם דפוקים.
הגיטרה נשארה שם, מתחתיה מאות נשמות אומללות. לא יודעת אם
צדקתי, מה שבטוח זה שלא טעיתי, אני אף-פעם לא טועה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הייתכן, השחקן
הנודע אדריאן
אדרנוב
איבנוביץ
השתיין לי בגינה


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/2/03 16:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נמסיס תיאטר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה