אני חושבת שכל ילדה באשר היא ניצבה מתישהו בפני השאלה:
מה עדיף להיות - חכמה או יפה?

כשאת קטנה יותר - יפה היא התשובה בה את בוחרת. להיות יפה כמו
נסיכה זהו חלום ורוד ומתוק של כולנו.
כשגדלים יותר - גם חכמה פתאום נראה לנו כאפשרות, וכולם דוחסים
לנו שעדיף להיות בחורה עם אופי מאשר עם יופי, ושעם שכל נגיע
רחוק.

אני זוכרת שכשהייתי קטנה והייתי מנסה לעשות משהו, סבתא שלי
הייתה טוחנת לי: "לא בכוח, רק במוח!"
יענו הרבה יותר אינטליגנטי להגיד שעדיף להיות חכמה. אבל איפה
שהוא עמוק בלב, כולנו רוצות להיות יפות. "כוסיות".

למען האמת, כבר שנים שלא חשבתי על השאלה הזאת. נדמה לי שהפעם
האחרונה בה התחבטתי בה היה בגיל שש או שבע.

אבל לאחרונה אני מוצאת את עצמי מתחבטת בה שוב.

כשהייתי קטנה יותר, הייתי ילדה די מרשעת. אפילו ערמומית. הייתי
עונה תמיד ש"אני רוצה גם וגם", מתחכמת קטנה שכמותי. ואז
המבוגרים המטומטמים היו אומרים לי "אבל חמודה, אי אפשר גם וגם.
הג'יני מרשה לך רק משאלה אחת, ואת צריכה לבחור: או יפה או
חכמה."
ואני הייתי מתחילה לבכות כי לא הסכמתי להתפשר, ורציתי את
שניהם. ואז המבוגרים שוב: "אבל מתוקה, אי אפשר לאכול את העוגה
ולהשאיר אותה שלמה!"

אז תנו לי לחדש לכם משהו.
אפשר. ועוד איך אפשר.

גדלתי מאז, אני כבר לא כזאת קונדסית וזדונית כפי שנהגתי להיות.
לפחות אני מחפה על זה היטב.
ויחד עם הבגרות בא גם השכל, וגם היופי. שניהם באו מהגנים.
עיניים כחולות מאימא, שיער בלונדיני מאבא, שכל וכישורים מאימא,
ו... ישמור האל ויעזור, לב תמים ונאיבי מאבא.

אז כך אני.
פחות או יותר מה שכל ילדה הייתה רוצה להיות.

יפיפייה, מוכשרת, אינטליגנטית, חכמה, משקיעה, פופולארית.
כל דבר שאני נוגעת בו הופך זהב. אני התלמידה הכי מצטיינת
בשכבה, גם הכי מוכשרת. אוהבת לשיר, לרקוד ולשחק, ולמען האמת גם
בזה הכי טובה.

בכל מקום בו הייתי בחיי, הייתי הכי טובה. בכל דבר שהוא.

ואני כל-כך שונאת את זה.

מה אני אוהבת בעצמי? כלום.

את החזה שלי, שאין בחורה שהכרתי שלא קינאה בי בגללו, הייתי
כורתת במו ידיי.
השכל שלי? הייתי מוותרת עליו בשנייה.
הכישורים? הייתי משאירה רק את השירה, שתארח לי חברה בשעות
קשות.

למה?

מהסיבה הפשוטה.
השילוב של שכל ויופי הוא שילוב קטלני. ואם מוסיפים את הלב
התמים שירשתי מאבא, זה בכלל יוצא רעל הרסני.

בואו אני אתאר לכם מערכת יחסים ממוצעת שלי:
אני יוצאת עם מישהו מספר פעמים. הוא חמוד, נחמד, אדיב, מתייחס
אליי בשיא העדינות. אני, ילדה נאיבית וצמאה לאהבה שכמותי,
סומכת עליו ישר. נותנת לו למשמרת את הלב שלי. כעבור
שבועיים-שלושה זה נגמר. הוא סתם רצה קטע, רצה להתמזמז אתי, רצה
לספר לחבר'ה "וואי, לא תאמינו איזה כוסית תפסתי!"

ואני? מה נשאר לי? לב שבור לרסיסים.
פשוט נפלא.

בהתחלה חשבתי לעצמי שאולי בעצם אין לי שכל. הרי רק ילדה סופר
מטומטמת הייתה סומכת על בנים שוב ושוב, כאשר היא יודעת בדיוק
איך זה יסתיים.
אבל לא.
האמת היא, שפה קבור הכלב. ברגע שהבחור קולט שיש לי שכל, הוא
מתרחק ממני כמו מאש. הוא מחשב בראשו ומבין שאם לבחורה יש מעל
לחמישה תאי מוח, משמע היא תרצה משהו רציני. והרי כל מה שהוא
רצה זה סטוץ. הרי אני כוסית. לא נועדתי לשום דבר אחר מלבד זה.
ובזה זה נגמר.

החזה שלי? שונאת אותו. הוא מושך אליי בנים מזופתים שרק רוצים
למשמש אותו ולהתחפף.

הלב שלי? שונאת גם אותו. הוא משכנע אותי כל פעם מחדש שהפעם זה
יהיה שונה, הפעם זה יסתיים בטוב. הרי לא ייתכן שכל הבנים הם
מנייאקים שמצייתים לזין שלהם ותו לא.

השכל שלי? שונאת גם אותו. באותו הזמן שהלב מטרטר לי שלא כל
הבנים אותו דבר, המוח נאבק וצורח שעובדה שכן. עובדה שדופקים
אותי שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב וזה לא נגמר.

אז מה אם אני כוסית?!?!?!?!?!

לא רוצה להיות כוסית.

מה כבר ביקשתי? למה האל המזדיין חילק לי מתנות בכזאת נדיבות?
אני ביקשתי משהו?!

ככה אלוהים. או שהוא קמצן ולא נותן כלום, או שהוא נתקף בפרץ
נדיבות ושופך את מתנותיו על אותו האדם.

בא לי להקיא.

אז לאחרונה אני מתנהגת כמו גבר. קצת כמו סמנתה מ"סקס והעיר
הגדולה".
לוקחת בחור שנראה ממש טוב, דופקת אותו וזורקת אותו.
לוקחת עוד בחור חתיך, דופקת אותו וזורקת אותו.
לדפוק, לזרוק.
לדפוק, לזרוק.
לדפוק, לזרוק.

כמו קרוסלה שלא נגמרת, ויש לי סחרחורת ובחילה, ואני רוצה לרדת,
אבל לא יכולה לעצור.

אני לא יכולה.

במשך זמן מה היה לי נוח עם זה, זה כבר נהיה מין סטטוס קוו -
לדפוק, לזרוק, לדפוק, לזרוק.
הרגל. נורמה.

אבל שוב השכל נכנס לתמונה. נותן לי נקיפות מצפון.
מה אני יכולה לעשות?! או שידפקו אותי, או שאני אדפוק אחרים.
ככה בנוי העולם הזה.

ורע לי. רע לי כל-כך.

ואיפה שהוא עמוק בפנים, אני יודעת את האמת.
אני דפוקה. לחלוטין.

כל החיים שלי אימא שלי הייתה טוחנת לי ודוחסת לי לראש שאני
מכוערת, ואני שמנה, ומרשעת, ושאולי בעצם החליפו אותי בבית
החולים.

ואז גדלתי והבנתי - שזה לא נכון. כל-כך לא נכון.

אבל זה כבר מאוחר מדי. אני יותר מדי חסרת ביטחון ולא יכולה
להתגבר על זה.
אז אני דופקת וזורקת כדי להתגבר על זה, כדי לשכנע את עצמי
שרוצים אותי. איפה שהוא עמוק בפנים, אני יודעת שרוצים אותי.
אני יודעת בדיוק כמה אני שווה. אבל אם הסביבה לא תוכיח לי את
זה שוב ושוב, אני אאבד את מעט הביטחון העצמי שהצלחתי להשיג.
למען האמת, אתם הראשונים שהעזתי להגיד להם את האמת.

אני יפה.

באמת.

עד עכשיו תמיד הכחשתי את זה, למרות שידעתי שזה נכון, רק כדי
לשמוע אנשים אומרים לי "תגידי, השתגעת?! את מהממת!"

אז לא. לא השתגעתי. אני יודעת בדיוק כמה אני שווה, למרות
שהייתה זורקת הכל בשנייה.

כל מה שאני רוצה זה שיאהבו אותי.
בקשה קטנה. לא מוגזמת. רצון של כל אדם בסופו של דבר.

אז למה אף אחד לא מוכן לקחת עליו את המשימה הזאת? למה אני לבד
כל הזמן?

לפעמים אני מרגישה כאילו שאני צורחת בחדר מלא אנשים, ואיש לא
שומע.
וזה נכון.
גם כשאני מוקפת בחברות, אני לבד.
גם כשיש לי יומולדת וכל המשפחה באה, אני לבד.
תמיד תמיד לבד.

אני לא רוצה להיות לבד.

I am beautiful, no matter what they say.
And words can't bring me down...