על הטריבונות שמאחורי בית-ספר יושבים ה"ילדים הרעים" של
רחובות, ומעשנים אלוהים-יודע-מה. מירי קמה ראשונה ומנערת את
החול ממכנסיה. אחד, גבוה, משליך בדל סיגריה על הרצפה, ומבהיר
לי במבט שפלשתי לטריטוריה לא לי. מירי מנשקת אותו, באיטיות,
יפיפיה,  ואומרת משהו. מר גבוה צחק. הוא מועך את בדל הסיגריה
כשמביט ישר בי. אני מסתלקת משם, ומירי מאחוריי, בכיוון זהה. אם
אלך לאט יותר היא תעקוף אותי , ואולי אוכל להתבונן בה מאחור.
אבל אני מגיעה לכיתה לפני מירי, ועל השולחן יש איזה שיר שאהבתי
שהיא כתבה בעיפרון, בשיעור הקודם. פשוט ידעתי שזו היא, זה לא
יכול להיות אף אדם אחר . אני נזהרת שלא למחות את האותיות.    
   
"I seem to recognize your face
 Haunting,  familiar,  yet I can't seem to place it "  

בעוד שנתיים אפגוש את מירי.  זה יהיה צפוי למדי, אבל היום אני
בטוחה מדי שלא אתקל שוב במירי. אף פעם לא ראינו אחת את השניה
ברחוב, למרות שזאת לא עיר גדולה, וגם במסדרונות של בית הספר
בקושי נתקלנו אחת בשנייה. לעיתים רחוקות היא הייתה מבליחה על
רקע גרם המדרגות עם הלבנים הוורודות-מכוערות שבמסדרון של השכבה
שלי, לשם הייתי נקלעת מפעם לפעם. היא כל כך קטנה, אבל קשה שלא
לשים לב אליה, בגלל השיער הכהה הארוך-ארוך והעיניים הבהירות.
אני אעמוד בתור באיזה רחוב תל-אביבי מרכזי הומה ביום שישי,
בכניסה לאיזה מועדון. בעוד שנתיים היא תהיה מספיק מבוגרת כדי
להכנס אליו גם.  

   עכשיו חצות וחצי ומירי כאן

     "I swear I recognize your breath
Memories like fingerprints are slowly raising"    

 מישהו. מישהי בטח יגיד לי:"דנ'דה, בואי. נכנסים למועדון".
אני אהנהן.  עדיין, קל להרגיש שמשהו מטריד אותי וחופר לי
בעצבים. אני רואה את עצמי בעוד שנתיים, פוכרת את אצבעותיי,
ומתכננת מה להגיד לה. למרות שכל מילה עמדה על המאזניים שבע
פעמים לפחות, אני אומרת: "היי, מה נישמע "
דבילי.

ואני אנסה לחייך ולהשמע כאילו זה עניין של מה-בכך, ואולי אני
אהיה אפילו אמינה. אולי בעוד שנתיים יהיו לי חיים אחרים,
ותפיסה שונה, אהבה וכסף וכו', ומשהו משלי שאינו מירי.  ואז
באמת לא יהיה אכפת לי.    
"!I just want to scream... hello...  
My god its been so long,  never dreamed you'd
return"  

       והיא תגיד משהו דומה. מעולם לא יכולתי לחזות את
התגובות שלה.  אולי היא תחייך , תלוי. אולי עד אז יורידו לה את
הגשר מהשיניים. ואיך היא תראה בעוד שנתיים. . . ? ואולי נחליף
חוויות, זכרונות מהתיכון, למרות שאין לנו זכרונות משותפים,
ומשפט או שניים על השירות הצבאי. היא בטח תבוא עם אותם אנשים
שאיתם הייתה מסתובבת לפניי שנתיים.  

"I changed by not changing at all,  small town predicts my
fate  
Perhaps that's what no one wants to see"        

         אולי אחר כך ינגנו במעדון איזה שיר שאהבתי בתקופה
ההיא, כשפגשתי אותה, ולא שמעתי כבר. . . וואוו, שנתיים. עברו
שנתיים. את השיר ההוא שהיא כתבה על השולחן בכיתה שבה למדנו
ערבית. ואני אתגעגע כל-כך לימים של התיכון, למרות ששנאתי את
הכיתה שלי ואת המורים שלי , ואת האוטובוס בשמונה ורבע כל בוקר,
ואת גרם המדרגות הזהה בכל המסדרונות-כאילו שהאידיוט שקיבל
ארבעה מיליון שקל מהעיריה לפני 13 שנה באמת האמין שצבע וורוד
מקנה למסדרון מראה אופטימי יותר, ואנחנו נטפס בגרם המדרגות
בדילוגים עליזים של רוח נעורים. אם אספור את המילים שהחלפנו עד
היום,  אין סיכוי שאתבלבל בספירה. זו ההתאהבות הכי ביזארית
שתהיה לי בחיים.

       אולי אני אבכה קצת. אם מי שיבואו איתי, יגידו "מה קרה"
אני אתעצבן. אני שונאת את השאלה הזו.  אני אבכה , וב-5 בבוקר
ניקח מונית הבייתה.  היא תחזור באוטו של חברים. כבר לפני
שנתיים היה להם אוטו. זה שאוחז בהגה, הגבוה,  ימעך בדל סיגריה
על הריצפה.  אני אשן כל שבת בבוקר, כעבור שבוע אני אשכח הכל.
בסך הכל אני אוהבת את האומללות הזאת. זה עדיף על לא להרגיש
כלום. כמו עכשיו.

       "Hearts and thoughts, they fade,  fade away...