"תום, זה אבוד", שחר התקשרה אל חברה הטוב ביותר, תום. כבר שנים
שהוא ידע מה הולך בחייה, והוא היה היחיד שיכל לעודד אותה.
"עוד פעם גל?", הוא נאנח, "מה קרה הפעם? שפכי את הלב,
ילדה..."
"זה לא לטלפון..."
"את רוצה שאבוא אלייך?"
"זה יהיה נהדר", היא חייכה. כמה טוב שיש חברים כמו תום!
"אני אצלך עוד חצי שעה."
"יופי.", היא הניחה את השפופרת על כנה.
תום היה בן 19, חברה הטוב ביותר מזה שנתיים. היא הכירה אותו
באינטרנט, כאשר חיפשה אוהבי מחזות זמר, כמוה. הם התחילו לדבר
ולהתכתב, אחרי זה גם דיברו בטלפון הרבה ולבסוף נפגשו, ומאז היו
החברים הכי טובים. הם מעולם לא רבו, ושום דבר לא הפריד ביניהם.
כל מה שאהב האחד, אהבה השנייה, וכל מה ששנאה האחת, שנא השני.
כאילו יצרו אותו בן-אדם וחילקו אותו לשניים - זכר ונקבה. למרות
שהיה ביניהם הבדל של ארבע שנים, הם היו מדברים בגובה העיניים,
שניהם בוגרים באותה המידה, תמיד עוזרים האחד לשני ותמיד ביחד.
חבריהם כבר התרגלו לכך שהם תמיד יחדיו - "איפה תום? אה, הוא
שוב עם שחר...", "ראית את שחר? היא שוב אצל התאום שלה?"
כבר היו קוראים להם "שחתום", מין קיצור של שמותיהם.
"הזמנת למסיבה את שחתום?", כבר לא הפרידו ביניהם. ידעו שלכל
מקום שבא האחד, באה גם השנייה, ולהפך.
הוא ידע על אהבתה לגל מהיום שהכירו.  כבר אז היא הייתה מאוהבת
עד מעל לראשה בו. אצל תום חברות באו והלכו, וגם שחר החליפה
חברים, אף על פי שלא אהבה אף אחד מהם, אבל הם תמיד נשארו
נאמנים האחד לשנייה. חברים וחברות באים והולכים, אבל הידידות
של תום ושחר נשארה יציבה כשהייתה. שחר ותום. שחתום.
"נו, מה העניין?", שאל תום כשהגיע לביתה כעבור 35 דקות.
"שוב דבר מיוחד, פשוט... היה לי חלום מוזר ביותר. כשהתעוררתי
וראיתי שזה רק חלום, כל מה שיכולתי היה לבכות. זה היה כל-כך
אמיתי, תום!"
"על מה חלמת?"
"ובכן, זה היה ממש משונה... חלמתי שאני זאת אני, אבל בגוף של
ילדה-שדה מוזרה, שידעה לעוף. חלמתי שבאתי לבית של גל, ולקחתי
אותו עמי אל הבית שלי. כשהגענו אליי, הוא ראה אותי במיטה והבין
שאהבתי אותו. תום, איך זה יכול להיות שהייתי בגוף אחד ובגוף
שני בבת אחת? בכל מקרה, הוא הבין שאהבתי אותו, כי אני בגוף של
השדה גילתה לו את זה. ולא היה אכפת לו. בכלל לא, תום! ואז גל
והשדה, כלומר אני, חזרנו לבית שלו, והוא נישק אותי, ואני לא
נהניתי בכלל ונתתי לו סטירה, ואז נגמר החלום.", סיימה
בפתאומיות.
"באמת מוזר", אמר תום לאחר מחשבה של מספר שניות, "אני לא ממש
יודע אם יש לזה משמעות. ראית פעם את הילדה-שדה הזאת?"
"לא", אמרה שחר, "מעולם לא. ובכל זאת... היא מוכרת לי. כאילו
שאני מכירה אותה מאז ומעולם."
"יש לך איזשהו הסבר לזה?"
"לא. אם היה לי הסבר לא הייתי קוראת לך."
"מה את מצפה, שאפתור לך את החלום? טוב.", הוא לקח אחד מהבשמים
של שחר, שהיה מעוצב ככדור שקוף.
"אני תומש, מגיד העתידות ומפרש החלומות הנודע מהודו", אמר בקול
מוזר כשהוא מעביר ידיו סביב ומעל הכדור, "מה ברצונך שאעשה
למענך, ילדתי?"
שחר צחקה.
"הו, תומש, המכשף הנודע!", היא שיתפה עמו פעולה, "אתה מוכרח
לעזור לי! עומדת בפניי תעלומה בלתי ניתנת לפתירה! חלומי מוזר
הוא וסתום, ורק אתה תוכל למצוא לו פתרון!"
"הפתרון נמצא בידיי, הו, עלמה חסודה!", ענה תום ברצינות מעושה,
"פתרון חלומך הוא, שגל הוא צפרדע ירוקה, ואפילו נשיקה ממך,
עלמתי, בדמותה של שדה שובבה, לא תהפוך אותו לנסיך החלומות!"
שחר התגלגלה מצחוק.
"תומש!", היא גערה בו, נחנקת מצחוק, בקושי מצליחה להוציא מילה
מפיה מרוב שצחקה, "לא יפה!"
"מה?!", הוא חייך, צוחק אף הוא, "זה לא נכון?!"
שחר הביטה בו, עדיין צוחקת.
"שחר, את ילדה נפלאה. את מצחיקה, את חברותית, את אינטיליגנטית,
את חברה נאמנה, באמת שאת מדהימה. איזה אידיוט לא היה מעריך
אותך על כך? תאמיני לי, הוא לא שווה את כאב הלב..."
שחר חייכה, וחיבקה אותו.
"תודה, תום", אמרה לו, "איזה מזל שיש לי אותך. מה הייתי עושה
בלעדיך?"
תום חיבק אותה בחזרה והצדיע:
"Always at your service, my lady!"

"צליל, את טיפשה."
"תודה רבה", השיבה צליל בציניות, "גם אני אוהבת אותך."
"מה לעזאזל עבר בראש הקטן והסתום שלך?"
"מה לעזאזל עבר בראש הגדול והסתום שלך כשעקבת אחריי?", צליל
רתחה, אך כרגיל, ידעה להסתיר היטב את כעסה.
"צליל, את יודעת שאני מאוד דואג לך, בייחוד כשאני מתעורר באמצע
הלילה, בגלל שהמקבילית שלי שולח לי סימנים משונים, ומגלה שאת
לא במיטתך", אמר גבריאל, קולו הרגוע מסתיר את כעסו.
"אתה לא הבייבי סיטר שלי, וזאת לא הפעם הראשונה שאנחנו רבים
בעניין הזה. כבר דיברנו על זה. גבריאל, אני ילדה גדולה. אני בת
14. אתה לא צריך להשגיח עליי כל הזמן. אני יכולה לדאוג לעצמי.
באמת."
"מי מדבר עלייך? הדאגה שלי לך היא עניין אחד, והדאגה שלי לגל
הוא עניין אחר. אני המלאך השומר שלו, ואת בהחלט דואגת לי לעודף
עבודה בזמן האחרון! צליל, מה את מנסה לעשות?!"
"להיות המלאך השומר של המקבילית שלי", היא ענתה.
"על ידי כך שאת מתנשקת עם הבחור שהיא אוהבת?", סוף סוף הוא
הטיח בה את מה שבאמת הרתיח אותו.
צליל פערה את פיה בתדהמה.
"אתה... אתה... טוב, זה סופו של הדיון הזה. לילה טוב,
גבריאל."
היא נפנתה מעליו.
הוא תפס בשמלתה ומשך אותה אליו, בדיוק כמו שעשה המקבילית שלו
עוד באותו הלילה.
"צליל!", הוא סינן, פניו קרובות מרחק נשימה לפניה, "את לא תעשי
את זה יותר, את שומעת אותי?!"
היא דחפה אותו מעליה.
"מישהו חייב להעניק לי את האהבה שאתה אינך מעניק, הלא כן?",
קולה היה אכזרי מעבר לכל שיעור.
"אני נותן לך יותר אהבה משאת ראויה לה", הוא תפס בזרועה, מכאיב
לה. היא מעולם לא שיערה כמה הוא חזק, אפילו לא כשנשא אותה
בזרועותיו אל הכוכב. שיערו הפרוע נפל על פניו, מסתיר אך בחלקו
את עיניו הפראיות, המתנוצצות.
"אני אוהב אותך יותר משאי פעם אהבתי אדם אחר מעודי, צליל, את
יודעת זאת! אם הייתי אוהב אותך ולו מעט פחות, לא היה לי קשה
כל-כך לראות אותך כך, בוגרת, בורחת ממני, מתרחקת כל-כך, שגם אם
אנסה לא אוכל להשיגך! את כבר מזמן חמקת ממני..."
"לא, גבריאל, אתה לא אוהב אותי", עיניה הכחולות מילאו את כל
ישותו, "אתה אוהב את צליל הילדה. את צליל הנערה מעולם לא אהבת,
ומעולם לא תאהב, כי היא לא בשליטתך. לא עוד, גבריאל. לא עוד."
"צליל...", הוא נפל לרצפה, מושך אותה עמו, "מה לעזאזל גרם לך
לתת לאידיוט ההוא לנשק אותך? עוד שנייה והוא היה אונס אותך!"
"אז מה? לא אכפת לי מכלום. לא ממך, לא מגל, לא מעצמי. לא אכפת
לי אם אמות. אולי אז תקלוט איזה אידיוט אתה, ולא המקבילית שלך.
הדבר היחיד שאכפת לי ממנו כרגע זאת שחר. אני לעולם לא אוכל
להיות מאושרת, גבריאל. לעולם. אבל אולי, אם אעשה אותה למאושרת,
אוכל גם אני לחיות, או למות, בשלווה. ולזה אשאף, גבריאל. מהשאר
כבר לא אכפת לי."
עיניה היו קרות, מרוקנות. כעיניה של זקנה בת מאתיים, שראתה
בעיניה את כל סבלות עולם.
גבריאל זעק. זעקה שעלתה מתוך ליבו ומילאה את היקום כולו.
במיטתה, שחר התעוררה בבהלה לשמע הצרחה, וגל אף הוא קפץ ממיטתו,
כולו מזיע. תבל כולה רעדה, הצטמררה.
"צליל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!", הוא זעק,
"צליל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
צליל השתטחה על הקרח, מגינה על עצמה מפני הקרחונים שהזדעזעו
והתדרדרו ממקומם בשל עוצמת הזעקה.
"הפסק!!!!!!!!!!!!", היא אחזה בגלימת המלאכים שלו, מושכת אותו
אליו, "אנא ממך, הפסק!!!!!!!!!!!!!!!"
אך הוא לא יכל להפסיק.
הזעקה בקעה עוד ועוד מגרונו, כאילו אינו זקוק כלל לאוויר
לנשימה. דמעות זלגו מעיניו, ירדו על לחייו פלגים-פלגים והרטיבו
את גלימתו. וזעקתו עודה מרטיטה לב עולם ומלואו.
צליל משכה אותו אליה, ונשקה לו, רק כדי להפסיק את הזעקה הזאת,
שקרעה אותה מבפנים. היא נשקה לו באריכות, מצמידה את פיו אל
פיה, מחזיקה את ידיו בידיה, נצמדת אליו בכל כוחה.
והזעקה אכן הפסיקה.
גבריאל הרגיש מרוקן, חסר כוחות, וכל שיכל לעשות היה להיכנע,
לתת לצליל לנשקו, לא היה בו עוד כוח להיאבק.
והוא אהב אותה כל-כך.
"צליל", הוא לחש מבעד לשפתיה, עודו בוכה, "אני אוהב אותך יותר
משאת מסוגלת לתאר. ילדה, נערה, זה לא משנה. את אותה הצליל שאני
כל-כך אוהב."
צליל התנתקה ממנו ואחזה בפניו. מבטה נאחז בעיניו, לא מרפה.
"תפסיק להגיד שאתה אוהב אותי!", אמרה, עיניה אף הן דומעות, "מה
זה עוזר לי, כל הצהרות האהבה האלה! - זין! אם אתה אוהב אותי,
מילים לא יוכיחו זאת. אם אתה אוהב אותי, תראה לי! תפסיק לפחד
ממה שאינך יכול להבין. זה שאינך מבין אותו, אין זה אומר שתוכל
להימלט ממנו. תעשה מה שאתה חולם לעשות!"
גבריאל ידע שהיא צודקת.
הוא לא יכול להתנגד למה שאמור להיות.
הוא לקח אותה בזרועותיו אל המקום הסודי שלהם. המקום היחיד בו
יוכלו להגשים את ייעודם.
וצליל ידעה, בעודו נושא אותה עמו, שהוא לא ימנע עוד את הבלתי
נמנע.
סוף כל סוף הוא נכנע לגורל.
"הוא יגיע אליך. אינך יכול להימלט ממנו. איש אינו יכול", היא
מלמלה לעצמה, במוחה מהבהב הפתק שנתנה לגל. מי היה משער שמילים
אלה יקבלו משמעות כה שונה לאחר זמן כה קצר.
וכשהם הגיעו אל המקום הסודי שלהם, צליל עשתה סוף סוף דבר מה
למען לעצמה. דבר שמעולם לא עשתה. תמיד חייתה בשביל אחרים. כעת
תחיה בשביל עצמה.
"ולעזאזל עם כל השאר", חשבה לעצמה בעודה מתמסרת לגבר היחיד שאי
פעם תוכל לאהוב. גבריאל.

שחר, במיטתה, רעדה כולה, וכל גופה הזיע. היא הקשיבה באימה
לזעקה שהדהדה בכל עוצמתה.
היא ישבה במיטתה, חרדה, והקשיבה לזעקה עוד מספר שניות, שנראו
לה כנצח, עד שלבסוף נגמרה.
"מה זה היה, לעזאזל?!", היא מלמלה, מנסה בכוח להכריח את גופה
להפסיק לרעוד.
הזעקה האיומה שהחרידה אותה משנתה עוד הדהדה באוזניה.
גרונה היה יבש.
היא קמה ממיטתה והלכה באיטיות אל המטבח, מוציאה מהמקרר בקבוק
מים ושותה ממנו בלהיטות. זה עזר קצת, וגופה חדל לרעוד.
היא חזרה לחדרה, שקטה כפי שניתן, וניגשה אל החלון הפתוח. היא
נשמה נשימות גדולות, עמוקות, מהאוויר הצח, וגם זה עזר.
היא נעצה מבטה בשמיים.
משום מה, הם נראו שונה הלילה. השמיים עצמם נראו כיריעת קטיפה
כחולה-כהה, עצומה, שנמתחה לכל אורך היקום. הכוכבים נצנצו ובהקו
במעין בוהק מוזר, כאילו שידעו משהו נוראי עליו לא רצו לספר.
היא תהתה מה גרם לזעקה ההיא, ומה גרם לה שתפסיק. ומשום מה,
הייתה לה הרגשה שהזעקה הזאת, שהחרידה תבל ומלואה משנתה, הייתה
קשורה... אליה.

כשצליל התעוררה, בבוקר יום המחרת, גבריאל כבר לא היה שם.
"צליל!", היא שמעה קריאות עמומות מבחוץ, "צליל!"
צליל זיהתה את קולה של דודתה, מיתר. כנראה שדאגה לה כאשר
התעוררה בבוקר ומצאה שצליל איננה במיטתה. כיצד יכלה לדעת מה
עבר על צליל כל אותו הלילה? צליל חייכה לזכר המחשבה על הלילה
הקודם.
היא שלחה את ידה אל תחתוניה, וגילתה שהיא מדממת.
'לא נורא', חשה לעצמה, עודה מחייכת, 'הכל שווה את זה.'
גבה כאב עליה מבילוי הלילה על הרצפה הקשה של המקום הסודי שלה.
למרות שהיא אהבה אותו, זאת עדיין הייתה רצפה, ולא מיטה. 'לא
נורא', חשבה בשנית.
היא קמה ממקום משכבה והלכה אל ביתה.
לאחר שהתקלחה והתנקתה היטב, היא חזרה אל חדרה.
פתאום היא שמה לב כמה חדרה דומה לחדרה של שחר.
על הקירות, שהיו עשויים, כמובן, מקרח סגול, הבהבו תמונות של
צליל וחבריה. ההבדל היחיד היה שהתמונות בחדרה של שחר לא זזו,
והתמונות בחדרה של צליל כן. הם היו בעצם אירועים שצליל הנציחה
על פיסות של קרח, כמו הפעם בה היא הנציחה את פגישתם של דניאל
וגל, שגרמה לגבריאל להסמיק.
היו שם בין השאר, תמונות זזות של צליל עם חבריה מהענן - עם
אנדרומדה, מיכאל, אוריון, נוגה, צדק וקסיופיאה. הם רקדו, צחקו,
השתוללו.
היו שם גם תמונות של צליל בהרקדות, דוהרת על הרחבה, ותמונות של
צליל עם מיתר, מחובקות, שמחות, ועוד תמונות עם שאר אנשי הקרח
הסגול, ותמונה אחת, ענקית, של צליל וגבריאל רוקדים. זאת הייתה
התמונה האהובה על צליל. היה זה כשהיא הייתה בת 9 בערך, וגבריאל
בן 16, לפני שנחתה עליהם כל הצרה ההיא עם שחר וגל, לפני שהחלו
הבעיות. תמונה מהתקופה שהם עוד היו חסרי דאגות.
צליל נאנחה.
למרות שהיא הייתה מאושרת מאין כמוה מהלילה שעבר, היא ידעה
שכלום לא השתנה.
גבריאל לא ייכנע לה עוד. הייתה זו נפילה חד פעמית, ויותר הוא
לא יחטא. הוא רוצה להיות המלאך המושלם, אחד שלא טועה ולא מועד.
הוא לא מבין שאין כזה דבר מושלם. גם האל שלו לא מושלם.
בנים. כמה לאט שהם מתבגרים, אם בכלל.
היא צחקה לעצמה.
כמה קשה להיות מאושר. תמיד משהו יהרוס לך את האושר. בדרך כלל
אתה עצמך.
היא נאנחה בשנית.
צריך לחזור לשגרה. ואצל צליל שגרה משמעה אכזבות, עצב וסבל. מעל
הכל סבל.
"כל אחד והבעיות שלו", היא מלמלה.

כשחבורת אנשי השמיים (שכללה בתוכה, כזכור, את מיכאל, אנדרומדה,
צדק, אוריון, קסיופיאה ונוגה) הגיעו לבקר במחוזות בקרח הסגול,
צליל לקחה עמה את קסיופיאה ואוריון, שהיו חבריה הטובים ביותר
מבין החבורה, אל המקום הסודי שלה, שם היא סיפרה להם את הכל.
במהלך כל הזמן שדיברה, קסיופיאה ואוריון שתקו, המומים מכדי
להגיב.
כשצליל סיימה לספר, קסיופיאה הייתה הראשונה שדיברה:
"אלוהים אדירים, כל זה מתרחש במשך שנים אצל אחי, ואני לא
ידעתי!"
צליל חייכה בעצב.
"לפעמים אנחנו יותר מדי עסוקים בבעיות של עצמנו מכדי לשים לב
לבעיות של אחרים, קס. זאת דרכו של עולם."
"גם אני לא יכול להאמין!" ידו של אוריון אחזה במצחו, מונעת
מתלתליו הג'ינג'יים לפלוש אל תוך עיניו, "ראיתי שהולך ביניכם
משהו, אי אפשר היה שלא לשים לב, אבל לא תיארתי לעצמי שזה כל-כך
רציני! והזעקה ההיא, אתמול בלילה. גם אני שמעתי אותה,
והתעוררתי מבועת, אבל לא העליתי על דעתי שזה גב שצווח ככה! הוא
נשמע כמו קדוש מעונה..."
צליל צחקה.
"כן, אנחנו בהחלט מדברים על אותה צעקה..."
הם ישבו שם עוד זמן מה, ושתקו. לעיתים השתיקה טובה יותר מאשר
כל המילים שבעולם.
לבסוף קסיופיאה פנתה אל צליל ואחזה בכתפיה.
"צליל, תקשיבי לי עכשיו ותקשיבי לי טוב:", עיניה החומות הביטו
עמוק אל תוך עיניה הכחולות של צליל, "מעכשיו - את שוכחת מגב.
אסור לך לחשוב עליו כך. הוא מלאך, צליל, אסור שזה יקרה עוד
פעם. ניחא, את הנעשה אין להשיב. והוא בחור מושך, אני מודה, וגם
את יפיפייה לא קטנה. אבל הוא מלאך, ואת נערת קרח סגול. הוא בן
21, ואת בת 14. זה נועד להיכשל, צליל. אין ברירה אחרת. מעכשיו
- את מתרכזת במקבילית שלך, את מתרכזת בהגשמת המשאלה של שחר. את
חייבת להתרכז בזה, אם לא - תמותי. ואני לא אתן לך למות, את
שומעת אותי? את צריכה למלא את ייעודך, ויהיה עדיף אם תתרכזי
עכשיו בגל, במקום במקבילית שלו. זה יעזור לך לשכוח, ולהתגבר.
תבטיחי לי שזה מה שתעשי, צליל!"
צליל הנהנה בראשה.
היא נראתה ילדה יותר מתמיד.
"אני מבטיחה", לחשה.

"היי תום-תום, מה נשמע?"
"בסדר גמור, איך את?"
"אני... קצת מוזר..."
"מה קרה?"
"אתה... שמעת את הזעקה שהייתה אתמול בלילה?", היא היססה קצת
לפני שאמרה מה שעל לבה.
הוא צחק.
"כיצד יכולתי שלא לשמוע? כל העולם שמע, אני חושב... למה?"
"אני חושבת ש... תום, אני חושבת שזה קשור אליי."
הייתה שתיקה מעברו השני של הקו.
"את בטוחה?"
"לא הייתי מטרידה אותך סתם. אני נשבעת לך בחיי שזה קשור אליי.
יש לי הרגשה רעה."
"את צריכה שיחת נפש?", הוא שאל, ספק צוחק, ספק רציני.
"אמממ...", היא חככה בדעתה, "להגיד לך את האמת - לא ממש. לא.
יש לי רעיון יותר טוב! מה דעתך ללכת ללונה פארק? לא הייתי שם
חודשים!"
"נשמע לי סבבה."
"יופי, אז בלונה פארק עוד... שעה וחצי?"
"טוב."
"קבענו".

גבריאל שכב במיטתו, עמוק מתחת לשמיכה. הוא היה צריך לצאת
לתורנות היומית שלו, אבל לא היה לא כוח. היא חזר מהקרח רק לפני
שעתיים, עם עלות השמש, והיה מותש. גופנית ונפשית כאחד.
קשה היה לו להאמין שהוא נכנע. נכנע לחטא. הוא עשה את הדבר
שאסור היה לו לעשות!
אבל את הנעשה אין להשיב. זה קרה כבר, ואין מה לעשות כדי לבטל
את זה. הוא יצטרך לחיות עם זה.
הוא קם ממיטתו, אוזר כוחות, ויצא לתורנות שלו - יצירת גשם.
אחת הפעילויות המעייפות ביותר שקיימות.
בזמן שהוא ניגש לעננים אחד אחרי השני וסחט אותם בידיו, הוא לא
הפסיק לחשוב עליה. ידיו היו עסוקות בדבר אחד, ומוחו בדבר אחר.
'לעזאזל!', חשב לעצמו, 'לא הייתי צריך לעשות את זה. לא הייתי
צריך לעשות את זה! איך יכולתי להיות כזה מטומטם?! די, גבריאל.
עשה את מלאכתך כמו שצריך, ותשכח מכל זה. זה עבר.'
הוא הצטער על כך שאי פעם פגש בצליל.
והגרוע מכל היה - שעמוק בתוכו, הוא ידע שהוא שיקר לה. הוא ידע
שהיא צדקה.
הוא לא אהב אותה. מעולם לא.
גם כשיצאו המילים מפיו, יום קודם, הוא ידע שהוא משקר. הוא ידע,
ולמרות זאת לא היסס לשקר.
מלאך משקר ומקיים יחסי מין באותו הלילה.
חטא כפול.
את צליל הילדה הוא מאוד אהב, כאילו הייתה אחותו. אך את צליל
הגדולה הוא פשוט לא היה מסוגל לאהוב. לא בתור אחות - כי היא
כבר בגרה ולא נזקקה לו, ולא בתור אישה - כי פשוט לא. הוא אפילו
לא ידע למה.
הוא לא אהב אותה. הוא נכנע לה כי היה בחור עם צרכים, זה הכל.
והיא חושבת שהוא אוהב אותה באמת.
ילדה מסכנה.
נערה מסכנה.
אבל הוא חייב להגיד לה את האמת. אסור שתחיה באשליה.

"צליל, יש לי משהו להגיד לך."
הייתה זו הפעם הראשונה ששניהם נפגשו מאז אותו לילה.
"מה שאמרתי לך אז... שאני אוהב אותך. אני לא אמרתי את האמת. לא
שיקרתי, באותו רגע הרגשתי כך, אבל עכשיו אני מבין שזה לא נכון.
אני לא אוהב אותך, לא בצורה הזאת. את כמו אחותי, את מבינה? אני
לא מסוגל לאהוב אותך כך..."
"אני יודעת", היא שיסעה אותו, "לא האמנתי לך אפילו לרגע. אני
יודעת מזמן שאתה לא אוהב אותי, ואני יודעת שלא תהיה מסוגל לכך
לעולם. אני סולחת לך."
גבריאל שמח שהם ליבנו את הכל, אבל בכל זאת לא היה מרוצה.