תל אביב 2003.  אני יושב בגן מאיר ליד המזרקה.  מאחורי טרטור
מתמשך של מכונה לניקוי כבישים, שמפעיל איש גבוה ושחום.  רחוק
יותר, מימיני, מהדהדות נקישות מתכתיות, כשל עצמים גדולים
שניתכים זה בזה, והמהום נמוך של מנוע דיזל כבד - כל אלה באים
מאתר הבניה שראיתי בדרך לכאן: בור פעור בין שני בניינים, ובבור
משאית גדולה ומנוף, וקבוצת אנשים קצרי קומה ומלוכסני עיניים
מניחים יסודות לבניין חדש.

ליד הבריכה עומד, בגבו אלי, אדם גוץ, ששערו הקצוץ מסתתר תחת
כובע קסקט מרופט.  הוא אוחז בידו של ילד קטן, אף הוא גוץ וקצוץ
שיער, ושניהם מביטים במזרקה. אני מנחש, על פי מבנה גופם
ובגדיהם, שהאב מוצאו ממזרח אסיה ושהבן נולד כאן. "תראה איך
הציפור שותה מהבריכה" אומר האב, במבטא תאילנדי כבד, ואני מציין
לעצמי שצדקתי: נגמר הסיפור הזה של "מדינת היהודים".

ליד התחנה המרכזית יש כבר רחובות שלמים בלי יהודים.
יודן-ריין.  בליל של שפות, תסרוקות, צבעים וריחות מכל העולם,
יוצר אי-סדר עליז וקשה-יום כאחד.  אני מדמיין לעצמי שככה פחות
או יותר נראו המעברות בשנות החמישים.  כמו אז, כולם כאן עובדים
בשביל התושבים הותיקים יותר של הארץ הזאת.  בניגוד לאז, ליבם
לא שייך לכאן.  אבל חלקם חיים פה כבר יותר מעשור, וחלקם התאהבו
והקימו משפחות, והילדים שלהם כבר מדברים עברית.

במשך מאות רבות של שנים חונכנו להיות הכי הכי חכמים.להראות
להם, לשכנים הגויים, שאנחנו יותר טובים מהם.  כמעט ולא היו
בינינו עובדי אדמה, בנאים, ודאי שלא משרתים לאדונים. גם השלטון
היה זר ועויין, ותמיד היה צורך להתמקח איתו ולמתוח את הגבולות
שלו.  כשבאנו לבנות לנו מדינה משלנו, הסתבכנו.  

בהתחלה עוד היו בנו השאיפה והגאווה (שאני עדיין מזהה אצל סבי
וסבתי) - להיות אדם פשוט:  לעבוד בעבודת כפיים יצרנית, לסלול
כביש, לחרוש שדה ולקצור את תבואתו.  אבל בעצם, גם זה נעשה מתוך
יוהרה: לא היית "סתם פועל" - היית "פועל עברי"!  ויותר מזה -
היית  "הפועל העברי הראשון אחרי 2000 שנה" שזה בכלל כבוד גדול.


בדור השני כבר התחילו הבעיות: כל השכנים היו יהודים, ועדיין
היית חייב להוכיח שאתה טוב מהם.  גם השלטון היה יהודי, אבל אתה
עדיין רצית לתחמן אותו.  למזלם של בני הדור השני, בדיוק ברגע
שבו היו הם אמורים להפוך ל"סתם פועלים", הגיעו לארץ גלי עלייה
חדשים, נרגשים מהזכות לחיות על אדמת המולדת. הדור השני ניצל
מהגורל של להיות "סתם פועל", ובמקום זאת הפך להיות "הבוס העברי
הראשון אחרי 2000 שנה".

עד היום, הישראלי לא ירצה להיות "סתם".  הוא לא יהיה "סתם
מלונאי" אלא מנהל של מגדל חמישה כוכבים מפואר.  הוא יעדיף
להיות "סגן-מנהל-מחלקת-שירות-לקוחות-ושיווק-חדרים"  על פני
"פקיד קבלה פשוט".  מקצועות שיש להם מסורת וגאווה עתיקת יומין
(כמו בנאי, ספר, מלצר, חקלאי)  בכלל לא באים בחשבון, אלא אם כן
אתה סטודנט או חייל משוחרר.  בפריז אתה יכול לשבת בבית קפה בן
160 שנה ולקבל שירות ממלצר נשוא פנים בן 50.  בארץ בית הקפה
נסגר שנה אחרי שהוא מפסיק להיות "הכי אופנתי" ומלצר מעל גיל 30
מרגיש שהוא כישלון.

הישראלי לא יסתפק בלכתוב סתם שירים - אלא רק יצירות מופת
גאוניות.  ערוצי הטלויזיה שלו ישדרו רק את "הסדרות הטובות
ביותר בעולם".  והוא עצמו, כמובן, איננו "סתם אדם פשוט" אלא
עמוק ומסובך, ומתוחכם, ומבולבל, ולא פשוט.  בכלל לא פשוט.

אז מזל שיש בעולם אנשים פשוטים, אומר לעצמו הישראלי.  אנשים עם
צבע עור מוזר ותווי פנים מוזרים, שאף פעם אמא שלהם לא אמרה להם
שהם הכי יפים בכיתה או הכי מוכשרים בעולם, או שהם צריכים להיות
כאלה.  הם פשוט באים לעשות את העבודה שלהם, ועוד לוקחים מעט
כסף. נפלא.  קצת חבל שהם לא יהודים (כי אחרי הכל זאת מדינת
היהודים) אבל לא נורא: אם כולם היו יהודים, איך היינו שומרים
על הייחוד שלנו?