בחורף היה מתקשה לעקוב בחשאי אחרי קורבנותיו, בשל הדחף לקפוץ
בכל השלוליות, שלא יכל לו.

בדיעבד הבנתי כי שמרה על הקשר מצידה רק מכיוון שידעה על
רגשותיי הנסתרים, ושצביעותה הזו עולה אף על זו שלי.

כאילו, פגשתי אותה באומן 17, אתה מבין?  היא לא בדיוק הייתה
בחורה שיכולתי לדבר איתה על דקארט ושפינוזה - הייתי יוצא מה זה
צרוד.

לא חושך רגיל של לילה, או של חדר סגור לגמרי, ואפילו לא חושך
מצרים, אלא חושך כזה שקורה רק בשניה הראשונה אחרי שאתה בא
להדליק עוד אור, אבל בטעות מכבה את זה שכבר דלק.

ברגע שנעלמה השמש חזרו כל התיירים אל החום המרדים של האכסניה,
ורק היא נותרה בחוץ, מסתכלת בהערצה על השאריות של השקיעה, ולא
מבינה למה הם תמיד הולכים בדיוק כשנהיה יפה.

שמת לב, שלא משנה איך תארגן לעצמך את האור, הדף תמיד נהיה
טיפ-טיפה יותר כהה כשאתה נשען קדימה לכתוב עליו?

לא, אני עובד במחשב.

רייס, מסתבר, זה כמו ראפ, אבל בלי מילים - רק ווקאל.  רוב הזמן
זה נשמע כמו מישהו שמתאפק לא לצחוק.

אין בכלל מה להשוות:  עכשיו יש לי זמן להתגלח בסכין בבוקר - אז
אני יכול לשמוע רדיו תוך כדי.  אני בנאדם מאושר.

הוא לא ידע להחזיק קהל, אבל הוא ידע לקרוא אנשים פרפקט.  אם
לפני שעלה היית אומר לו:  "תצחיק את הג'ינג'י עם העניבה בשורה
השלישית", הג'ינג'י היה בוכה מצחוק.

חמישה אנשים, מילא.  ארבעה, עוד קורה, איכשהו.  שלושה, אפשר
לסלוח להם.  אבל בנאדם אחד, לבד!  כמה טיפש הוא כבר יכול
להיות?

באו נבטים עם נבוטים, והנביטו בנו בלוטות.

הוא הלם בתוף הגדול, ונדמה היה לו שקול החבטה לא בוקע תחת ידיו
אלא ניחת על העולם ממעל בתיאום מקרי לכאורה עם תנועות המקלות.

אם תייחס אמירה שלך לאישיות גדולה, תקבל האמירה יחס של כבוד
שלא הייתה מקבלת אחרת.
ווינסטון צ'רצ'יל (1874-1965)

על השיש במטבח הוא מצא פתק צהוב קטן עם רשימת קניות מצד אחד.
מצידו השני, שהיה עליו פס דבק יבש, הוסיף וידוי קטן:  לצ'רצ'יל
מעולם לא הייתה יד בדבר.  הוא השאיר את הפתק על השיש, נהנה
מהמחשבה שרק יד המקרה תקבע אם היא תשים לב למכתבו בטרם תשליך
אותו לפח ביציאה מהסופר.

במשך קרוב לחצי שעה הוא תיאר בפרטי פרטים איך ראש העיירה הקפיד
שמאחורי האסם יהיה תמיד שטח ריק מתבואה, כדי שהמעשנים בהחבא לא
יציתו בטעות את כל היבול. הוא שב והדגיש באוזני את חשיבות
הדבר, בהיותו סמל לרוח הליברלית והסובלנית שאפיינה את העיירה.
בזמנו לא ראיתי שום ערך בסיפור הסנטימנטלי, וחשתי תסכול רב בשל
הרצון הכבוש להאיץ בו. כשבא לבסוף על סיפוקו ביקשתי שנעשה
הפסקה, וניצלתי אותה כדי להחזיר את הקלטת ברשמקול כמעט חצי שעה
לאחור, במעין נקמה אילמת על מה שנראה אז בעיני כבזבוז מיותר של
זמני.