לפעמים עמוק עמוק לתוך הלילה היא פתאום קמה וניגשת אליי.
מקיפה את המדורה, ואת מעגל האנשים בהליכה איטית, ולוקחת לי את
הגיטרה, באמצע שיר.
והיא מתיישבת על השרפרף העגול הקלוע ומתחילה לנגן.  בהתחלה רק
כמה אקורדים קטועים, כאילו היא בודקת שהיא זוכרת איך עושים את
זה, ואז לאט לאט הפריטות מתקרבות, נושקות, ומתחברות למשהו
זורם.
וכל פעם שהיא מתחילה נהיה שקט קצת מפחיד, ואני שואל את עצמי
לרגע אם היא מאלתרת או שהיא פשוט מכירה המון המון שירים שאף
פעם לא שמעתי בשום מקום אחר.  רק לרגע, כי מהר מאוד אתה מאבד
את עצמך לגמרי בנגינה שלה. כשהיא מנגנת האש נדמית פחות חמה,
האנשים פחות מוכרים, הלילה פחות חשוך, והחול פחות רך.
אבל אף פעם אי אפשר להאיץ בה.  אם מבקשים ממנה לנגן היא רק
מנערת ראש אפוף תלתלים ומשפילה מבט, מחכה שתשומת הלב תנדוד
הלאה.  רק לפעמים היא פתאום קמה באמצע הלילה לקחת ממני את
הגיטרה.