הציפורים תמיד מצייצות אחרי הגשם.
הרחוב רטוב, באוויר יש ריח של לחות, ענני הסערה מתפזרים ורואים
קצת תכלת בשמיים וקרני שמש בודדות בוקעות מתוך העננים.
אנשים עוברים לידי ברחוב, אוכלים גרעינים, מדברים, צוחקים,
אולי גם להם רע מבפנים, כמו שרע לי.
אולי גם אצלהם הכל נראה בסדר מבחוץ.
אף פעם לא ניסיתי לנתח שום דבר, אבל בזמן האחרון אני חושבת
המון על כל דבר שקורה.
בעיקר איתו.
אני שונאת גשם, אני שונאת עור ברווז, אני שונאת ללכת ברחוב בלי
סיבה, שונאת שהסיגריה נגמרת, אבל אני אוהבת אותו.
אז למה כואב?
למה אהבה מכאיבה?
למה אי אפשר להכאיב לה בחזרה?
תמיד אני מנסה לראות דברים נסתרים בעיניים שלו, לראות מה הוא
חושב, אבל המבט שלו תמיד כזה מרוחק.
הוא בטח חושב עליה.
אז מה אם הוא חבר של חברה הכי טובה שלי, אני אוהבת אותו.
ואהבה מנצחת הכל, לא?
כמו בסרטים, לא?
וכשהם מתנשקים לידי, ותמיד כשהם באים אליי, אני לא יודעת איך
אני עוברת את כל זה. כל זה מבפנים בזמן שבחוץ, הכל שקט, רגיל,
אדיש.
מי יודע, אולי גם לאנשים האחרים שסתם הולכים ברחוב גם יש בעיות
כאלה?