זה לא שאני לא אוהב אותך, אני מסתכל עליה ועל הרצפה ביחד, כי
אני כן, הרצפה מסתכלת עלי, זה כל כך לא זה, כל כך לא. אני עוצר
עם הלא הזה, מתכופף לאט, מתחבא בין שתי אותיות. אז מה זה כן?,
היא סוגרת עלי, אם אתה כל כך אוהב אותי, הא? מה?, היא דוחקת
אותי לפינות, אני לא יכול להסביר לך, אני מנסה להסביר, פשוט לא
יכול, היא משחקת עם השיער שלה בעצבנות, מסתובבת בחדר כמו חיה
פצועה, סוחבת רגל, נושמת עוד נשימה, אתה לא יכול לשחק איתי,
אתה שומע?, האוויר בחדר מסתובב סביבה, אני לא איזה ברווז
שזורקים לאמבטיה שמתחשק, אני לא מוכנה להמשיך ככה, אני סובלת,
אתה מכאיב לי, המילים שלה בוקעות החוצה שבורות ומרוסקות,
רועדות כאלה, רטובות ועזובות, ואני כל כך רוצה לחבק אותה
עכשיו, כל כך רוצה לתת לה מקום, ולא יכול, והיא בוחנת אותי דרך
עיניים נוזלות, מקופל בפינה של החדר, מכורבל אל תוך עצמי, בוחן
עם הציפורן את החריצים שברצפה, מתחנן שתיפתח, והיא כרגיל,
מתעלמת, קשה כתמיד, מה הסיפור שלך?, היא מוציאה לי בכח את
האצבע מהחריצים, אולי תספר לי כבר, מה זה כל הקטע הזה, מה זאת
האובססיה הזאת שלך להעלם כל הזמן, למה אתה כל כך לא סגור על
עצמך, למה אתה כל כך מפחד ממחויבות?, ואני ממש לא, אין לי שום
בעיה עם מחויבות, אין לי גם שום בעיה איתה, זה הרצפה שמשגעת
אותי, את זה אני שומע מאוחר מדי, נצעק ממני, פורץ מתעלות
שכוחות, מביט בי מין הצד, אני דוחף אותה ממני קצת יותר מדי
חזק, החורים הכחולים בתוך העיניים האינסופיות שלה מתרחבים
בהפתעה, הידיים מנסות להיאחז באוויר החמקמק כשראשה נפגש עם קצה
המיטה, מהדהד באקורד סיום של תזמורת רחוקה.
אני מביט למעלה ורואה את התקרה מתקדמת לעברי, פותח מהר את דלת
המחסן, מוציא את חפירה שקניתי במכירת חיסול, האוויר מבעבע לי
בתוך העורקים כשאני מתחיל לעקור את המרצפות, אחת אחת, כמו
לעקור שורשים של עץ עתיק, כמו לפתוח תיבות של אוצר,
והם נקלפות לאט, ערימות של עפר כהה נערמות ברחבי הבית, הדם
שנוזל ממנה מחלחל אל תוך האדמה, והיא קוראת לי, מסתכלת עלי,
אני מסתכל על הבור העצום שנפער לרגליי, רוח קרירה ונעימה עולה
ממנו, אגלי הזיעה שזורמים ממצחי נמשכים אליו, והוא קורא לי
לבוא, פורט על שנים של ציפייה, מלטף לילות של ייחולים פרועים,
תמיד ידעתי שאני צודק, תמיד האמנתי לקולות, ראשונה זרקתי אותה,
מקשיב בדריכות, לא מופתע כלל שהשקט לא מופרע, חלל אינסופי מחכה
לי, הבריחה הנצחית, שחרור אמיתי מקירות סוגרים, אני עוצם את
העיניים חזק וקופץ פנימה, הרוח עוטפת אותי, שולחת זרועות
חובקים, רקדנית בלט בלבן בוהק מערטלת סביבי את רגליה, מתגמשת
סביבי ולוחצת חזק, העיניים נפתחות הריצפה מתקרבת, שואטת אלי,
מאיצה לקראתי, נשברת תחת רגליי, העצמות מתפצחות בנקישה.

אני מספיק עוד לראות את החור בתיקרה, את השכן מלמטה פורץ החוצה
מחדר השינה, מסתכל עלי בבעתה, הריצפה הבוגדנית אוחזת בשארית
גופי, דמי מתפשט עליה וזורם לה בין החריצים, נהרות שקטים,
זרמים נוחים, אפילו לרצפה יש בעיה עם אנשים לא סגורים, ואני,
באמת שלא יודע מה הבעיה, הכל סגור אצלי טוב מאוד, זה הרצפה
שמשגעת אותי, קוראת לי לבוא, והתקרה שרודפת אחרי, מאיימת
ליפול, והקירות, הקירות השקטים האלה, מסתכלים אחד על השני
כאילו הם כבשים תמימים, כשהם בעצם מארגנים את הכל.