חבל ובסופו לולאה מתנדנד לו ברוח על עץ. בכפר כלשהו, סמוך לאחד
השדות המאדימים בשקיעה, נער צעיר מביט בו מרחוק. גם אתמול הוא
היה שם והביט. גם שלשום. כבר חמש שנים שהוא מגיע כל יום לפני
השקיעה ומתבונן בחבל נע ברוח. כל יום הוא בא מוכן לעלות על
ארגז העץ שמתחתיו, ובכל ערב הוא מעניק לעצמו עוד יום אחד
אחרון. כל יום כשהוא צועד אל העץ הוא משוכנע שהנה נסגר המעגל,
ובכל ערב הוא מגלה עוד פתח שלא סגר. בכל יום הוא נעצר במרחק מה
מן העץ וסוקר את החבל ואת חייו, ובכל ערב הוא מסתובב וצועד
בחושך לביתו לעוד יום אחד ודי. היום הזה הוא אחר. היום הוא
יגיע עד לעץ.

כבר 5 שנים שהוא יודע שהיום הזה יגיע. עוד מאז תלה את החבל
כשהיה בן עשר. אז עוד היה ילד. באחד מאותם הימים בהם היה משוטט
לו מן הבוקר עד הערב בשדות, מצא את החבל זרוק על האדמה מסובך
ומלוכלך. תוך כדי הליכה פתח את הקשרים ועשה בו קשרים משלו
כשלפתע ראה מרחוק עץ תות. מיד פנה לכיוונו והשתעשע שעה ארוכה
בלכידת הענפים בלאסו. בשלב מסוים לכד ענף גבוה במיוחד וכיוון
שהחבל התהדק, לא הצליח לשחררו. הילד לא התייאש והניח ארגז עץ
תחת הענף, קשר בקצהו השני של החבל לולאה, כמו שלמד בתנועה,
טיפס על החבל כשרגלו בלולאה והגיע אל הקשר. מהר מאוד הבין הילד
שגם אם יצליח להתיר את הקשר למרות משקלו עליו, יפלו הוא והחבל
על ארגז העץ. בזריזות השתלשל מטה והתיישב שעון אל הגזע כדי
לנוח מעט ולחשוב על הבעיה. הרוח נשבה בעלים והילד ראה לראשונה
את הלולאה שלו מתנדנדת על רקע השמיים האדומים.

כמה דקות הביט בה ולאט לאט מלאה אותו הרגשה מוכרת של כבוד ואי
נוחות. כאילו כדי לבטל אותה, נעמד בנחישות ועלה על ארגז העץ
כדי להמשיך במלאכתו. הלולאה התנדנדה מול פניו ברוח ועלי העץ
רשרשו בשמחה לאיד. החושך כבר החל להגיח מבין האבנים והילד הבין
שהחבל יישאר שם ללילה. הוא ירד מהארגז ורץ לכיוון ביתו אבל
נעצר במרחק מה והסתובב להביט בחבל נעלם בחשכה.

הרגשת אי הנוחות לא עזבה אותו גם בבית וכשנכנס שקט למיטתו ועצם
את עיניו המשיך להביט בלולאה המטלטלת מול פניו. הידיעה כבר
הייתה בו למרות שעדיין לא כבשה לעצמה מילים. החבל יישאר שם עד
שיעשה מעשה. גם למחרת היה שקט כל היום ולפני השקיעה יצא אל
העץ. הוא התקרב אליו כמה שיכל והתבונן בו מרחוק. הלולאה
התנדנדה בהתרסה וכשהביאה הרוח לאוזניו את מלמול העלים, האזין
הילד בתשומת לב והבין שרק משקל גופו ירגיע את הרוח ויעצור את
הרחש והתנועה הבלתי פוסקים. הוא נזכר באמו שמחכה לו ובכל
הדברים שהשאיר. לא היום, חשב. לא היום.

למחרת נישק את אמו לפרידה, האכיל את כלבו ויצא לדרכו. במרחק מה
מן העץ נעצר וחשב על כל מה שעדיין לא עשה. לא היום, ביקש. מחר.
בכל ערב בא הנער וראה דרך הלולאה את שעדיין מחכה לו. כל יום
שעבר עליו היה יום אחרון וכל דבר שעשה היה בפעם האחרונה.
ובלילה התדפקה הרוח על חלונו והזכירה לו לבוא מחר.

השנים חלפו, העץ התעבה. ואז, כשהילד שהיה לנער, התאהב, כבר לא
יכל לשאת את אי הנוחות. בכל ערב כשעמד מול ההחלטה, רצה רק
לראות אותה מחר בפעם האחרונה. הנערה אפילו לא הביטה בו והוא לא
העז לגשת אליה כי החבל שחבק את ליבו לא התיר לו להתנהג כמו כל
אחד. כבר מזמן נפרד מכל חבריו ומשפחתו, תמיד היה בודד ושקט
והתהלך כזר בין האנשים. בבית הספר היה מציץ בה בגניבה והיא
הייתה מביטה בו כל ערב מתוך הלולאה ומזמינה אותו לפגוש בה
למחרת. בלילה היה חולם עליה מתנדנדת בעליצות על החבל ומחייכת
אליו ולמחרת הייתה מתעלמת כאילו לא זכרה מה הבטיחה לו בחיוכה
המזמין. כאילו לא ידעה שהיא זו שנתנה לו את היום הבא.  

הימים עברו ובמבטיו הגנובים היה רואה איך היא מתקרבת לילד
שיושב לידו בכיתה. היום, בבית הספר, היא ניגשה אליו וחייכה.
הוא הכיר את החיוך הזה וגילה שאף פעם לא חלם שדיבר אליה אז הוא
שתק. היא גם לא חיכתה שידבר, ושאלה אם יהיה מוכן להתחלף איתה
במקום. הוא הנהן בשקט ולפני השקיעה יצא אל העץ שלו בפעם
האחרונה.

במרחק מה מהעץ נעצר והביט בו על הרקע האדום וליבו פעם בהרגשת
שחרור כבדה. הפעם אין מחר. החבל הרגיש וכשכש בעליצות והעלים
הריעו לו. הרוח ליטפה את שערותיו בחיבה ולוותה אותו בדרכו אל
העץ. הוא לא רץ אלא צעד בביטחון שלם ושום הרגשת אי נוחות לא
הייתה שם. שום דבר לא דחף אותו. הוא נמשך אל החבל שחג כשיכור
ניצחון וידע שעוד מעט ידום. הוא לא ידע כמה זמן נמשכה ההליכה
אבל משהו לא היה בסדר. משהו לא היה מוכר. כל כך הרבה פעמים עשה
את הדרך הזו בדמיונו ובכל זאת משהו לא היה כפי שציפה. ככל
שהתקדם התגברה התחושה ורק כשנעמד מול החבל הבין. הוא נעץ את
מבטו בלולאה ללא יראה. כך עמדו מספר דקות פנים מול פנים כשזו
מנסה להתחמק ממנו בבושה אבל עיניו עוקבות אחריה מלמעלה בלגלוג.
העלים מלמלו במבוכה וארגז העץ התרפס לרגליו שברירי וחסר תועלת.


לא את פניה של הילדה ראה דרך הלולאה וגם לא את עתידו. אפילו לא
את חמש השנים האחרונות ואת התמורות שחוללו בו ובגופו. בריקנות
בעט את ארגז העץ הצידה, רכן מעט והכניס את ראשו ללולאה. מגע
החבל היה יבש על צווארו. לאט לאט הוציא את ראשו שנעשה כבד מכדי
לזקוף אותו והלך לו לדרכו. במרחק מה נעצר והביט אחורה בפעם
האחרונה. הרוח יבבה, העץ השפיל את ענפיו ועל אחד מהם, ללא נוע,
תלוי ילד קטן שנאסף אל החשיכה.