אבני השפה שבי,
קשים,
ורבדלרוזים
כמעט.
אין זאת אלא,
ששתיקתי
מסור
פה
דת בחורף.
הבוקר נמשך
נגיעות
מזועפרנות.
אני משתדלת שלא
להיות פאלית,
אבל באמת,
זה בוקר עפיץ
שעומד
לי בגרון.
נגלה היה
האור, כך נדמה לה,
לאנטוניה
בזמן פיתוי.
אבל, אנטוניה
מתייסרת בגבורה.
חשוקת שפתיים
היא תרים את
הרגליים ותתמסר
בקדושה ויראת שמיים.
אין בי ממשות.
אני זועקת את הכלום
האין תוכי שבי,
לריק.
חלול העין, צופה
בי במבט חסר
ומבקש לתבנת בי
יש סדור.
למראית עין,
ורק לכאירות , אני דוגשת
בפריצות.
חושבת, שאלו הם
רק- הרפטייל
מיינד
וכושר השרידות
|
