אני כותבת
כותבת כואבת
מדהים שאני מסוגלת להתחבר לעצמי דווקא ממקומות נמוכים וכהים כל
כך
והוא כבר לא חלק ובאופן מתריס כל דבר מזכיר אותו
חזק מתמיד
צובט
זה מצחיק שהנוכחות שלו כל כך חזקה דווקא שהוא כבר לא שם
בכלל כל ההתקרבויות וההיפרדויות האלו יש להן קטע כזה מלאכותי
פלסטיקי
את פוגשת גבר ובפרק זמן כל כך קצר, את מרגישה שאת רוצה להיות
איתו כל הזמן ויכולה לספר לו הכל... הכל !
והוא הופך להיות כל כך קרוב.
נסו לדמיין התקרבות כזו לאישה לחברה טובה... אין סיכוי !!!!
היא עוברת כל כך הרבה שלבים בדרך אליך... אבל הוא  -  לא (!)
לו יש כניסה ישירה אליך ללב... והוא נכנס
ב"פול טורבו" הוא נכנס ומתיישב לו שם...
כאילו שכל החיים הוא היה חלק...  
האם זה הוא או העטיפה היפה? אני רוצה את העטיפה !
הריגוש, החיבוק החום. ואותו... האם אני רוצה גם אותו?
תמיד אצל אחרים זה נראה יותר אמיתי ונכון
ולי זה לא מצליח. זה מתחיל לי נכון ואז נשמט לי מבין האצבעות
משתנה
מתהפך  
משהו כבר לא עובד לי טוב שם, תקוע, לא לבלוע ולא להקיא
ואני קופאת. מתחבטת, מתפתלת ו...  פוסלת במומי.
הולכת, ללכת אני יודעת טוב, ללכת ולא להתמודד.
לא מביטה לאחור, צרובה מבפנים אבל הולכת.
צעד קדימה
ראשי נישא
הפאסדה כבדה לי על הכתפיים
אבל מפלצת האגו המתוחזקת מידי יום
28 שנה מידי יום,
לא מאפשרת להרכין את הראש ולהתמסר
לזרועות הלופתות של הכאב.
אני מסרבת להיכנע לתחושות המתועבות הללו, המקיפות אותי מכל
עבר
אומללות...
אז אני מחביאה אותן עמוק עמוק בתוך הבטן
הרבה מתחת לרגשות...
ולפתע מגלה, שאותו אחד שהתיישב לי בפנים - הוא כבר לא חלק...
זה שהרגשתי אליו הכי קרוב בעולם...הוא לא שם...
ונוצר מעין ריק כזה... שמכביד
והלקום בבוקר כבר לא מחייך לי אלא אפור וכבד...
הכל כל כך כבד
וריק.
אני מוצאת את עצמי בוהה... מדמיינת את ההוא שפעם ידעתי מה הוא
עושה בכל רגע
והיום
אין לי שמץ אודותיו
פלסטיק הכל פלסטיק...

ועוד פעם הכואב הזה בבטן
כמו ציר...  ונמאס לי כבר
והנה צמחה לה עוד חומת מגן קטנה
נוספה עוד שריטה צעירה ורכה
אל אחיותיה הצלקות ואחיה המשקעים
למה לא אהבה טובה ?
למה זה חייב כל כך  להרגיש כל כך לבד ? וכל כך שורף ?