[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








עומדת בצד, משחקת בקווצת שיער בודדת, נעה בחוסר נוחות מצד לצד,
מנסה לזייף חיוך, להעמיד פנים איכשהו שאני לא סובלת נורא,
ושגוש הכותנה הספוג שתקוע בין רגליי אינו גורם לי לכאב שלא
ניתן לתארו במילים. המוסיקה מחרישה את אוזניי, האנשים אינם
מוצאים חן בעיניי, המקום מגעיל אותי, האלכוהול אינו מספיק בכדי
להטביע את יגוני, וגם אם כן, הוא לא מספיק חזק ולא מספיק טעים
לי. סוף דצמבר, ואני לבושה בחולצה דקיקה אבל מזיעה כמו סוס,
ויודעת שקצת קשה להתעלם מכך. מסיבת סילבסטר, אני חושבת לעצמי,
איזה רעיון מפגר. פתאום אני מרגישה שמישהו עומד קרוב אליי
מימיני. אני מסובבת את ראשי ימינה ורואה שמולי עומד אחד
הבחורים המכוערים ביותר שראיתי מימיי, אחד כזה שנמוך ממני בשני
ראשים, שעיר, בעל ריח פה שיכול להרוג כמה וכמה פילים אפריקאיים
וחיוך עקום. "היי", אומר לי כאילו בשגיאות כתיב. "מה אתה
רוצה?" אני שואלת ביובש הכי יבש שאני יכולה להנפיק. "את
יודעת", הוא מחייך בעאלק-שרמנטיות, "את עומדת מתחת למיסלטואו".
אני מרימה את ראשי מעלי ורואה שאני באמת עומדת מתחת לאותו שיח
שהעומדים מתחתיו בכריסמס צריכים להתנשק. ועד כמה שאני גאה
באותו ערס שהצליח לבטא את המילה "מיסלטואו", אני לא הולכת לגעת
בו גם במקל עם מסמרים חלודים שבולטים ממנו. "תראה", אני אומרת,
מנסה להביע כמה שפחות עניין, "עכשיו לא כריסמס. לא מתנשקים
מתחת למיסלטואו". "אבל", מסביר לי בחביבות הערס, "זה לא משנה.
בכל זאת צריך להתנשק מתחת למיסלטואו. מסורת". "לא", אני עונה,
"אני לא נוצרייה". "לא קשור", מתעקש, "מסורת!". אני מביטה בו
במבט הכי מפחיד שיש לי בסטוק ואומרת "לא". הערס נבהל, הולך כמה
צעדים אחורה ובורח משם.
יופי, נשארתי לבד. עכשיו רק נשאר לי לסלק את כל השאר, מה שלא
נראה שאני אצליח לעשות, או ללכת בעצמי. מסיבת סילבסטר עם
מיסלטואו, אני חושבת, כמה עלוב. אני מעיפה מבט בשעוני. הוא
מורה על השעה אחת עשרה וחצי. יופי, אם אלך עכשיו, אני אוכל
לקום מחר מוקדם. ובכלל, אני לא צריכה להתנשק עם אפ'חד בחצות.
מעבר לזה, אני בכלל לא רוצה להתנשק עם אף אחד בחצות. נכון? בטח
שנכון. הרי אני בחורה שלא צריכה להתנשק דווקא בשעה המטומטמת
הזו רק בגלל שכל השאר עושים את זה. איזה מנהג שטותי. נכון?
נכון. אני מנגבת את הדמעה והולכת לכיוון הדלת. בדרכי אל הדלת,
שנראית כאילו היא נמשכת נצח, עוד מנסה איזה ערס לשלוח אליי
מבט, אולם אני מבטלת אותו. בנים, אני חושבת, בנים הם הכי
גרועים.
לוחצת על הכפתור של המעלית. אין תגובה. לוחצת שוב. המעלית אינה
מגיבה. לוחצת פעמיים, שלוש, ארבע. גורנישט. אני פולטת איזו
קללה עסיסית ומתחילה לרדת לאיטי במדרגות. לאחר שמונה קומות של
ירידה, שבכל אחת מהן אני ממציאה קללות חדשות ויותר עדכניות
לאנשים שבחרו לגור בקומה השמינית של הבניין, אני מגלה שבעצם
מישהו שכח לסגור את הדלת של המעלית למטה, ולכן היא לא פעלה.
אני בועטת בדלת בזעם. גל של כאב עובר ברגלי. אני מתקפלת כולי
בכאב, מתיישבת על מדרגה ומתחילה לבכות.
לאחר כמה דקות של בכי כזה, אני מחליטה שזהו, ושהגיע הזמן ללכת
הביתה. בכוחותיי האחרונים אני מקימה את עצמי מהמדרגה המעופשת
שישבתי עליה וגוררת את עצמי לדלת הכניסה של הבניין. מעיפה מבט
בשעון. עשרים לחצות. למזלי, הבית שלי נמצא קרוב לפה, ככה שאם
אלך מהר אני אוכל להיות במיטה עד השנה החדשה, אבל העקבים שלי
מקשים על הליכתי, והכאב ברגלי מדלת המעלית עודנו קיים. לכן אני
צולעת לאיטי ברחוב, מסננת פה ושם קללות על המסיבה, על השנה
החדשה, על המעלית, על המצב הבטחוני ועל שווי הדולר. בחור שנראה
לגמרי לא רע עובר לידי, מביט בי ואף מסובב את ראשו אחרי שאני
עוברת על פניו, אבל זה רק בכדי לראות את הכתם האדום ההולך וגדל
על אחורי מכנסיי. לא שאני איני מודעת לכתם, אבל כרגע אני רק
עצבנית על כך שאני מדממת רק ממקום אחד במקום לשכב מתה איפשהו.
בדרכי עוד מספיק ערס אחד לשלוח אליי מבט זימה, וערס אחר מנסה
לחטוף ממני את ארנקי, אולם אני ממשיכה ללכת והורסת את
נסיונותיהם של שני האחרונים. אני מגיעה לדלת הבניין שלי, פותחת
את דלת הכניסה אליו ומגלה שליד המעלית עומד זוג שהחליט להראות
לעולם את אהבתו. ב"ליד המעלית" הכוונה היא ל"על המעלית".
הבחורה עומדת, נשענת על המעלית ולשונה תחובה עמוק בגרונו של
הבחור. ידו של הבחור, מצדו, תחובה עמוק במעלה חולצתה, שאינה
מסתירה רבות מעיני הצופה גם ככה. אני נאנחת ומתחילה לטפס במעלה
המדרגות. קומה אחת, שתי קומות, שלוש קומות, ארבע קומות, חמש
קומות. נעמדת מול הדלת, שולפת את המפתח ותוקעת אותו בחור
המנעול בחוזקה. מביטה מבט בשעון. שבע דקות לחצות. לאחר כמה
סיבובים שאינם מעלים תוצאה, אני מצליחה לבסוף לפתוח את הדלת.
כשעזבתי את הבית, החלטתי להשאיר את החלונות פתוחים בכדי
שהאוויר בו יהיה נעים, ואכן, הרוח העזה הנושבת בהחלט מזכירה לי
את האקלים הנעים של אנטארטיקה. אני ממהרת לסגור את החלונות
ומדליקה את התנור. או לפחות מנסה להדליקו. לאחר כמה בעיטות בו
אני מבינה שחתיכת הפלסטיק הזו אינה שווה אגורה ומוותרת על
הנסיון. אני לוקחת את הסוודר הסגול הגדול המונח על הספה ולובשת
אותו במהירות. פותחת את המקרר. הוא ריק, מלבד כמה ירקות - אני
ונסיונות הדיאטה הנואשים שלי - ובקבוק דיאט קולה. אני נאנחת,
מוציאה את הבקבוק ולוגמת ממנו. מעיפה מבט בשעון. שתי דקות
לחצות. פותחת את הפריזר ואז, לתהדמתי, מוציאה ממנו קופסה של
גלידת בצק עוגיות של בן אנד ג'ריז. חדשה, שלא נגעו בה. אפילו
תאריך התפוגה שלה עוד רחוק. אני איני מצליחה להיזכר מתי או
באילו נסיבות קניתי את הקופסה, אולם אין מאושרת ממני למצוא
אותה. אני מוציאה כפית נקייה ממגירת הסכום - הכפית הנקייה
האחרונה, למעשה, משום שכל השאר מפוזרות בכיור ואין לי כוח
לנקות אותן. אני לוקחת את בקבוק הדיאט קולה ביד אחת, ואת מיכל
הגלידה ואת הכפית ביד השנייה ומתיישבת על הספה בסלון. מעיפה
מבט בשעון. דקה לחצות, או שמא פחות, קשה לי לדעת משום שבשעוני
אין מד שניות. אני פותחת את מיכל הגלידה ולוגמת עוד מבקבוק
הדיאט קולה. מהרחוב אני מתחילה לשמוע את קריאות הספירה לאחור
של החוגגים. "עשר! תשע! שמונה!", הם קוראים בקולותיהם
המאושרים. אני מקלפת ממיכל הגלידה את כיסוי הפלסטיק בעדינות.
"חמש! ארבע! שלוש!". מכניסה את הכפית וחופרת לי גבעה ענקית של
גלידה. "שנה טובה!" קוראים האנשים ברחוב ואני מחייכת לעצמי
ודוחפת את הכפית לפי. אולי השנה החדשה לא תהיה כה גרועה למרות
הכל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יחס זה דבר יחסי
!







אלברט איינשטיין
מדגים את
האוניברסליות של
תורת היחסות


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/2/03 16:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועיה וולק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה