בשנת 52' הדוד יעקב, אחיו של אבא, נתקל בשלושה פדאינים מסתננים
על גבול מצרים. יעקב שהיה אדם מאמין וירא ה' נשא עמו את התנ"ך
שלו לכל מקום, גם לשמירות. באותו לילה התפתח קרב יריות בין הכח
השומר לפדאינים.
כדור שנורה לעבר הכח פגע בתנ"ך של יעקב, חדר את בראשית, שמות,
ויקרא, במדבר, דברים, יהושוע, שופטים, שמואל ומלכים ורק בישעיה
פרק מ"ב פסוק 14 נעצר.
שם היה כתוב "אל תראי תולעת יעקב."
כיוון שהתנ"ך היה מונח בתיק שנשא על גבו, הכדור פילח את החזה
שלו קודם שנעצר בישעיה. יעקב מת יומיים מאוחר יותר.
אבא נולד ברוסיה בעירה חרקוב, שתי אצבעות מצ'רנוביל, למשפחת
שוסטר.
שוסטר על שום סבו שהיה סנדלר. לשכן מימין קראו שניידר כי הוא
היה חייט ולשכן משמאל קראו סטולר כי הוא היה נגר.
לרב הקהילה קראו רב יצחק בוייצ'וק, זאת מכיוון שבליל סערה
אישתו הרבנית מלה, יצאה לחלוב פרה ומפאת מזג האויר הסוער
והחושך ניגשה בטעות לפר.
הטעות המצערת הסתיימה בשתי אצבעות שבורות לרבנית האמיצה ובשם
חדש למשפחת הרב. בוייצ'וק. כלומר פר ביידיש.
את שאר משפחתו איבד אבי בשנת 1918 באחד מגלי הפרעות ששטפו את
דרומה של אמא רוסיה.

באותו לילה, גיתה שוסטר סבתי וארבעת ילדיה ישבו והקשיבו לקולות
הפורעים שהלכו והתקרבו לפתח הבית. לבסוף קמה ואמרה: "להתפזר
להתחבא ולשתוק."
שלושה חוליגנים פרצו את הדלת בגרזנים בעוד אבי ואחיו, דוד
יעקב, שני ילדים בני חמש ושבע התחבקו מתחת מיטת הוריהם.
כששמעו את חריקות הקפיצים מעל לראשם, ואת זעקותיה של גיתה ניסה
יעקב לצעוק ואבי תקע בפיו את כף ידו ולחץ כל כך חזק שיעקב כמעט
ונפח את נשמתו.

שלושה חודשים אחר כך, חזר סבי,  שהיה קצין בצבא הרוסי לחופשה
ומצא את ביתו שרוף ובזוז ואישתו וילדיו אינם.
ברגע שהבין, לא טרח לשאול אף שאלה, שלף את אקדחו והתאבד ביריה
אחת.
הוא לא ידע שדוד יעקב ואבא ניצלו מאותו לילה ונשלחו לעיירה
טרוכנברוט שבפולין על גבול רוסיה. שם רב דניאל פירר שמח לאמץ
אותם לבניו.
לרב דניאל פירר היו שש בנות ובעיירה היו אומרים עליו "זקס
טעכטער, איז נישט קיין גילעכטער" - לאמור: שש בנות זה לא
צחוק.
דוד יעקב גדל בביתו של רב דניאל פירר והיה לאיש ירא אלוקים,
ולאבי שגדל לצידו לא נותר מאותן שנים דבר מלבד כמה פסוקי
תהילים כמתכון
בפני שיגעון.

משמלאו לאבי שבעים ושתיים שנה, היה נוהג לשבת כל בוקר מול חלון
המרפסת הגדול והרחב, זה שפרוש נוכח הים מעל גגות העיר הישנה.
כאשר את כל התמונה הפסטורלית הזו מטרידה רק הארובה האחת של
רידינג שמפלחת את השמיים מעל לעיר השלווה בבוקר המתעבר.
היה יושב ומקריא תהילים לעיר המכורבלת בין גדרות הבטון ונתיבי
האספלט, עד שהייתי מתעורר בגלל כתפי הכואבת וקם להכין לו קפה
שחור של בוקר. לא שהיה אדם מאמין אבי, חלילה, אלא שהאמין
שללחישת המילים העתיקות יש כח שיעזור לו לרפא את פצעי אהבתו
שגוועה באותו זמן באיזה בית חולים לחולי נפש שנח על מורדות הר
תלול למול עמק החולה שהצלחנו ליבש.
בעמל רב אני חייב לציין,
הצלחנו לייבש.
שכן בינינו, מי חשב באותה התקופה על עשרות המינים הנכחדים של
ציפורי האגם, שרציו, דו חייו, צמחיו ומכרסמיו, כל זאת בעוד
החאג' מוסטאפה חליל עבאייד סירב למכור את אדמותיו שפנו לכיוון
ירדן וגם את אילו שעל מורדותיו המערביים של הגילבוע היה שומר
לעדריו החומסים ומאביקים עמודות של זיפת.
לכן ייבשנו ככל שיכולנו ומזל שעצרונו על גדות הכינרת מכוון שלא
היינו שמים לב ומייבשים את הכל עד הים האדום בואכה מיצרי
טיראן.

היה יושב ומימלמל מילמול חרישי, מן ממבלינג כזה שככל שהיה
מתאמץ יותר להשקיטו כך היה זה המילמול מחלחל דרך קירות הסלון,
דרך חוטי החשמל, יסודות המתכת, כיור האמבטיה, תעלות הביוב,
השטיח האקוסטי רגלי מיטתי וקפיצי העמינח אל אזני השמאלית. שכן
רק על צד שמאל ידעתי לישון, כי כך ליבי מעביר לי דפיקות עמומות
דרך מצע הסדינים לראשי, ואני, למשמע כל קצב מונוטוני נרדם
ומיד.

כך תמיד אלכסנדרה פריוביץ' שהיתה תמירה ועדינת מראה ולבשה
שמלות אפורות כמו עיניה שיכולת לטבוע בהן בלא משים ולאבד כליל,
כך תמיד היתה מתופפת בעצבנות מוסקואית של סוף היום, באצבעותיה
הארוכות והעדינות על כנף הפסנתר והיתה נזעקת באמצעו של השיעור
ומרימה קולה בצעקות כמו "יוטפויומאט" ו"דגנראט" בכל פעם שראשי
היה צונח ועיני נעצמות וכל זאת לרקע צלילי מטרונום השנהב שהיה
מונח מול אפי, מכה במחט הברזל שלו מצד לצד.
ובאותם רגעים, לא תיבות הייתי שומע רק את ליבי מסתנכרן לקצב
הזה ומנגן לי שיר ערש נפלא.

"הוא לא מדוייק" אמרתי.
"מי ?" שאלה.
"המטרונום" עניתי.
"ומניין אתה לדעת?" נזדעקה.
"ליבי אומר לי" הייתי עונה והיא מעולם לא הבינה.

היה אבי יושב ומזמזם את המילים העתיקות כל אותה הדרך לאזני
ואני, בהתחלה הייתי חולם על טורים של חיילים רומיים, בקסדות
אנוצות בנוצות ושריונות חורקים, פוסעים כל הלילה ומתלחשים
ביניהם בשקט בשקט, כך שעדיין יוכלו לשמוע את קול חריקות השריון
שכולם יודעים שיש לו סגולות מרפא נפלאות לתיקון כאבי פרקים
בכלל וכאבי כתפיים בפרט.
ולהם כידוע כאבו הכתפיים ממשא המתכת וציפיות הנציב.
ולחישות שקטות בלילה ברומית מסתבר שמתחברות היטב ללחישות של
פסוקי תהילים בבוקר ולי זה היה גורם כאבים עזים בכתף ומיד
הייתי מתעורר.

"מה קרה?" היה שואל.
"שום דבר, זאת הכתף אבא."
"אוהו" היה אומר אבי "אתה כל בוקר מתעורר בגלל הכתף הזאת שלך,
זה בטח מרוב נשים".

אבי תלה את כל צרות האדם בנשותיו כי האמין שלכל אישה מטמון של
צרות משלה וגבר שמרבה בנשים מרבה בצרותיהן שתכונה להן לדבוק
בכל מי שנכנס שמה במקום הזה אליו עורגים כולם.
ורק אהבה אמיתית מחסנת.
את כל חכמת החיים ה"מופלאה" הזאת רכש אבי כשהיה בוהה ימים על
גבי ימים בפניה המתעוותים של הלנה שעה שהיתה יושבת בפינת החדר
האפור וזועקת את שמו, וידו קצרה מלהגיע ולעזור לה.
היה יושב, מלטף את האויר שבינהם ומדמיין שידיו הרועדות נוגעות
בפניה של אהובתו, זו הכלואה בנבכי ההיגיון המתפוגג.
נעוריה המתכלים, שערה שהאפיר ונשר מכאב השיגעון.

וגם לאחר אותו היום שקם אבי, עזב אותה וידע שיותר לא ישוב,
נשארה לו לנצח צעקתה המשתנקת, מתרוצצת במוחו, מהדהדת בין קירות
גולגלתו כמו כדור ברזל בחדר של מבחנות ולא מוצאת דופן מספיק
שלמה ושלווה להטמע ולהישכח בה.
כך היה יושב מול אותו חלון גדול, מביט בלידתו של הבוקר ומלטף
את האויר בידיו הרועדות, מרעיד אותו כמו אותו שחיין מכה במים
ושולח גלי מצוקה לכל הכוונים מחכה שהכרישים יגיעו.
פעם קראתי לידו עיתון שם היה כתוב על חייל שהתאבד בגלל איזו
נערה.
"אני לא מסוגל להבין אנשים שמתאבדים, אבל את אלה שמתאבדים בגלל
אהבה אני מבין" אמרתי.
"קודם כל," ענה "הדבר האחרון שמעניין את ציבור המתאבדים זה
עמדתך בנושא. שנית אלו אשר מתאבדים בגלל אהבתם שאבדה, נדונו
לשוטט ולתור אחר אהבתם האבודה עד קץ הדורות, ואחת דינם - לא
למוצאה.
ויותר מכל אותם גלים אלקטרו-מגנטיים שבאויר, חושש אני מכל אותם
מתאבדים מטומטמים שמטיילים כאן בלילות, סורקים את בתי הדירות
בחיפושם הניצחי אחר אהבתם."
סיים את דבריו ואז עצם עיניים, הרחיב נחיריו ושאף לראותיו את
ריח המרק של גברת קצנהורשטט שעלה מן הקומה שמתחתינו.
"אולי במקום לקרא עיתון תלמד להכין מרק?" תקע בי מבט.

בימי החורף הבהירים בהם כל החום בורח מהאטמוספרה הישר לחלל,
היה מסתובב יחף ומהלך שעות במסדרון מהשרותים עד לקצה המטבח
ובחזרה, כששתי ידיו מאחורי גבו והסוודר הירוק שלו פתוח, חושף
את גופיית הטלאים שלו שטען שמאחורי כל טלאי מרובע מסתתר סיפור
של אישה.
כשסיפר לי זאת מיד שאלתיו כיצד מסתדר סיפור זה עם תאוריית
ריבוי הנשים שלו.
"אוהו" היה עונה וגבותיו עולות כל כך גבוה עד אשר חששתי לנברשת
הארד שאשתי שתבדל לחיים ארוכים זכרה להותיר לי כפי שזכרה לקחת
את כל השאר.
"אתה הרבה לא מבין בנשים, זה למה עזבה אותך אשתך שתבדל לחיים
ארוכים והשאירה לך רק צרות. הנה למשל הנברשת המחורבנת הזאת."
סובב את כף ידו והצביע אל מעל לראשו.

"כבר אמר מישהו לפני שלהשכיב אישה כל תינוק יכול, אולם גבר
נמדד באופן שבו הוא מנתק יחסים. ולכתוב עשר מילים על פתק ידעתי
בגיל חמש אולם לדעת לכתוב את המילים הנכונות לקח לי קצת יותר.
בערך מגיל שלושים הפסקתי לאסוף את צרותיהן של נשותיי והשארתי
אותן לבעליהן העתידיים. ורק צרה מאפירה אחת נותרה לי, והיא
נוטה למות אי שם בחדר קר מול עמק מטווח קטיושות. ועד שהיא לא
תמות אני אמתין כאן.
וכשתלך אמות גם אני, שליו ובטוח, שלי אין מה לחפש כאן יותר בין
הגלים האלקטרו-מגנטיים."
השתתק. הזיל דמעה. והמשיך לשוטט יחף על הרצפה הקרה.
אני, יותר מכאב מילמוליו שהיה חודר לכתפי, כאבתי את דמעתו זו
האחת, שהתגלגלה לאורך אפו, נשקה לשפתותיו וחדרה לליבי.

כשהיינו ילדים, עתליה ואני, ישבנו פעם אחת מתחת לעץ הקזוארינה
שמאחורי המכולת של מר זינגר.
למר זינגר היו משקפיים שנראו כמו תחתיות של בקבוק לימונדה, דבר
שהיה מעודד את צ'יטיאט להתאמן בסחיבת מסטיקים עם תמונות של
שחקני כדור רגל מתחת לאפו.
לימים התברר שאימון זה לא מאוד השתלם לצ'יטיאט שכן הוא נתפס
ע"י המשטרה בעוון שוד זקנה שהיו לה גם עדשות מגע.
ישבנו שנינו, עתליה ואני, תחת העץ הענק הזה שהשתרג מעל לגגות
הבתים ואני הבטחתי לה את הגולה הנחשית הכחולה שלי אם היא תיתן
לי לנשק אותה על לחיה.
עתליה הסכימה ואני קרבתי את שפתי לפניה.
לשיער של עתליה היה ריח נרקיסים והוא היה אדמוני ורך והלחיים
שלה בערו באש גן עדן. אני יודע שאין צירוף מילים כזה, אש גן
עדן אלא רק אש גהנום, אבל ככה זה היה, בחיי, אש גן עדן.
ועיניה שהיו עצומות נפקחו לפתע והיא נסוגה. הביטה בי את מבט
הדבש שלה ודמעה גדולה ועגולה החליקה לה למטה והתנפצה אל העפר
ואז היא קמה וברחה משם.
אף פעם לא גילתה לי למה ברחה וגם לא רצתה ממני את הנחשית
הכחולה שלי. כשעתליה נשאה את רגליה מאותו עץ עצום נותרתי להביט
בשמלתה המתנפנפת והלב שלי דפק כמו רכבת משא בירידה.
באותו ערב אבא מדד לי חום ואמר שאני חולה.
שלושה ימים שכבתי במיטה אוחז את הנחשית הכחולה שלי ולא מרפה.
בלילות חלמתי שאני עליסה בארץ הפלאות ואני כזה קטן כמו גוגו של
מישמיש בגלל שאכלתי מסטיק שצ'טיאט נתן לי והיה כתוב עליו "אכול
אותי" בתוספת תמונה של חודורוב נשען על קורה ומחייך חיוך מלא
שיניים.
ואז אני טובע בדמעה של עתליה. שוחה ושוחה ולא מגיע לחוף, בסוף
אחרי שלושה ימים התעוררתי.
אבא עמד לידי ואמר לי: "אנושקה, אם אתה ממשיך לשחות אתה מגיע
לקפריסין, אז חשבתי אולי אתה מביא לי את הסיגריות האלה עם
העטיפה השחורה שהיו לי ונגמרו."
אבא היה מעשן לאט והסיגריות שלו היו משמיעות פצפוצים קטנים בכל
שאיפה, כמו הרעש שפתיתי תירס משמיעים כששופכים עליהם חלב. הוא
היה רזה ונמוך ומתוך המצח הרחב שלו יצאו שני מפרצים אל תוך
השיער השחור שנשאר שחור גם בסוף ימיו.
היו לו גבות עבות ובלתי מסודרות שהצלו על עיניו האפורות וכמה
שהוא היה רזה וצנום היו לו כפות ידיים אדירות ובכל פעם שהייתי
עושה איזו שטות כמו ששמתי לגב' לוין עכביש שחור ושעיר בכוס התה
התמידית שלה בזמן שהסתובבה אל הלוח, הוא היה מניף את ידו
הימנית אל מול פני ושואל את שאלתו הניצחית: "נו, מתי כבר תהיה
בן אדם?"
ואף פעם לא הרביץ.
רק היה מניף אותה ומותיר אותה באויר יציבה כמו ברזל ולי לא
היתה תשובה לשאלתו.

פעם אחת זיגי, שהיתה לו רגל קדמונית כזאת, בעט את אחת מבעיטות
המחץ שלו וכולם כרגיל השתטחו על האספלט והכדור נורה הישר לחלון
הכי גבוה באולם הספורט של בית הספר.
קול ניפוץ הזגוגיות שצנח על רצפת העץ החדשה נשמע למרחוק ועד
מהרה הגיע לביתנו מכתב מעזיכרי המנהל שדרש התייצבות והסברים
מכל הגברדיה שנכחה בארוע המצער.

אבא הופיע בפתח הדלת אוחז את המכתב הפתוח בידו השמאלית, וכשידו
הימנית מונפת אל על שאל את שאלתו הניצחית. "נו, מתי כבר תהיה
בן אדם?" ואני העזתי לשאול "ואם אני אהיה איך אני אדע?"
"לזה אל תדאג" ענה "אני כבר אגיד לך."

אתמול התעוררתי ושפשפתי את עיניי. השעון הורה עשר ושלושים
ומכוון שהתחרבן לי כבר הבוקר, לא מצאתי צורך אמיתי לזנק ממיטתי
ונשארתי שרוע שעה ארוכה, מהלך זהיר בין שינה עמוקה להכרה
שיטחית.
התהפכתי בין הסדינים הלבנים, אלה שמוטבעות עליהם כפות רגליים
בשחור ושלפעמים לפני השינה הייתי מדמיין ילידים אפרו-קובניים
מדלגים בקלילות מלאכית על ציפת שמיכתי ושרים שירי עם
אפרו-קובניים ושואפים שאיפות ארוכות מסיגרים משובחים מול מדורה
מטילת גיצים.
השעה היתה עשר ושלושים ואני טמנתי ראשי בכר הפוך ונשמתי לאיטי
את אויר הבוקר והכתף שלי, הכתף לא כאבה.
אז זינקתי ממיטתי ומיששתי אותה, והיא לא כאבה.
אז הבטתי שוב בשעון הזה שהיה מונח למולי, על שידת העץ והוא
הורה אחת עשרה וחמישה.
רצתי לחדרו של אבא והוא שכב במיטתו מכורבל כמו תינוק וקר כמו
העצב שלי שהדמעות שבאו אחריו לקחו ממנו את כל החום שנשאר לו.
כפות ידיו היו קפוצות, אחזו את הציפית וצווארו מתוח והסנטר שלו
מונף כמו להב של חרב והוא כולו מכווץ, רק עיניו סגורות בשלווה
אינסופית והמצח הרחב שלו ללא קמטים והשפתיים שלו רפויות.
ניגשתי לאבא שלי ונגעתי בו. אני לא יודע למה, אבל המקום הראשון
שנגעתי בו היה בלחי. בלחי שלו שצימחה זיפים צחורים, בלחי שכל
כך הרבה זמן לא נישקתי.
אז עכשיו רכנתי אליו ונשקתי את לחיו וליטפתי אותו, את אבא.
התיישבתי על שפת המיטה וטמנתי את ראשי ובכיתי כמו ילד. ובכיתי
ובכיתי ובכיתי וכבר לא היה למה לבכות אבל לא חיפשתי סיבה, רק
בכיתי.
על הריצפה בין רגליי היה מונח מכתב פתוח בו היה כתוב בכמה
שורות לאקוניות על פטירתה של הלנה. הלנה מתה ואבא ידע לפי
החותמת שעל המעטפה ופתח רק כדי להיות בטוח ולא נפרד ממני.
הבן-זונה הלך לישון ומת בלי להיפרד. ואז הבנתי למה בכיתי כל כך
הרבה ומיד התחלתי שוב ובכיתי עד שחששתי שאאבד את עיניי ושמרוב
דמעות הן תתחלקנה מתוך ארובותיהן ותצלולנה לתחתית האגם ולא
אמצאן שוב, את זוג עיניי.

את אבא סחב רבי אחד בעגלה דרך כל השבילים המתפתלים של קריית
שאול הרחק לעומק עיר האבן והשיש ומלמל פסוקים עד שהכתף שלי
התחילה לכאוב שוב.
אחר כך בא העפר וצנח על גופו העטוף והשמיע קולות עמומים של עפר
שצונח על גוף עטוף.
כי מעפר באת.
אבא, מהאדמה הוא בא, אבל היה צלול כמו שמיים.
אחרי שהכל התכסה והארמית התגלגלה בין שפתי, הלכתי משם
לאוניברסיטה ברמת אביב ולקחתי את דנה לקפיטריה. אמרתי לה שאבא
שלי מת והוא איננו ולא יחזור עוד וזהו ונגמר ודי.
והקפה של הקפיטריה של אוניברסיטת רמת אביב נעצר לי בגרון ועלה
למעלה בחזרה ויצא לי מהעיניים וירדו לי דמעות בטעם של קפה מלוח
ונטע קמה ואמרה "בוא!".

לדנה יש שיער שחור ומסתלסל ועיניים כהות שהיא תמיד מסתירה
מאחורי משקפיים עגולים וטוענת שהיא עוורת בלעדיהם ויש לה גוף
לא ממש נשי ולא מעוצב אבל היא הכי אישה שאני מכיר. היא לובשת
שחור ומקטרונים של סבא שלה ויש לה כלב שקוראים לו בונד.
כלב חולה נפש. בחיי כלב מופרע שחושב שהוא הבעלים של דנה ושהאדם
הוא ידידו הטוב ביותר של הכלב, ולא להפך. והוא מוציא אותה
לטיולים וכועס כשהיא מחרבנת על השטיח.
בונד אף פעם לא נותן לי לגעת בה ולכן אנחנו תמיד נאלצים לסגור
אותו באיזה חדר כדי שיניח לנו לאהוב בשקט.
אז סגרנו אותו במקלחת
ועשינו אהבה.

אחר כך ליטפתי לה את הגב, איזה שעה, שתינו תה צמחים ואז אמרתי
לה שאני חייב ללכת לאיזו משימה חשאית. לדנה יש משיכה לסוכנים
חשאיים וכל האהבות שלה אפופות מיסתורין, תמיד זה איזה
ארגנטינאי בשם מרקוס או איטלקי בשם פזוליני או סוג אחר של
ספגטי.
ככה היא אוהבת ותמיד בונד סגור באמבטיה ומחכה שהסוכן התורן
יקום ויגיד שהוא מאחר לאן שהוא כי הוא שכח משהו איפושהו שמישהו
השאיר לו.

יצאתי מדנה ובחוץ השתוללה סערה של אמצע ינואר והעצים נעו
מאיימים להשבר והרוח והגשם הצליפו בפניי ואני נעמדתי ברחוב,
הרמתי את ראשי לשמיים והתערבבתי בין הטיפות והתנפצתי שוב ושוב
על שפת המדרכה וזרמתי על הכביש בזרם הטינופת הכללי ונשפכתי
לביוב דרך חריצי המתכת מנוקז היטב. אז חזרתי הביתה כולי ספוג
אחד של מי גשם ,זיעת אהבה, דמעות וטינופת הכביש.
עשיתי מקלחת חמה, הסתבנתי חזק חזק, ניקיתי את כפות הרגליים
וחפפתי שיער והתגלחתי בסכין חדש, ציחצחתי שיניים והתזתי על
עצמי אפטר-שייב והתלבשתי בבגדים נקיים.

ניקיתי את חדרו של אבא ופתחתי את התריס, מניח לגשם לשטוף את
החלון ולאור לשטוף אותי.
כיבסתי את מצעיו ואספתי את חפציו למגירה, גם את ספר התהילים.
ואז הכנתי קפה וישבתי לחכות. כי הזמן ירפא. כך אמרו לי.
שלוש שעות תמימות חיכיתי ושום דבר לא נירפא. רק הקפה התקרר
מאוד.
פעם, בדרך חזרה מההלוויה של דוד יעקב, אבא אמר לי: "הצער מצר
את ראייתינו לפס ארוך ודק של חושך גמור. אחר כך ככל שעובר
הזמן, האפלה הזו מתרחבת ומתפשטת עד שנותר פס צר ובוהק של אור
שהוא הזיכרונות הטובים שנשארו לנו."