טום אנדרהיל / א(חו)ת |
בקיץ, גופך הבשל
על עץ בוסר.
מרוחה בפרומונים,
את ריח קינמון.
נשמתך הקלסטרופובית
נדחפת החוצה
פורצת את הפצעים החלודים,
ואת רועדת
בזמזום על- קולי,
ומתנדפת.
אני טסה בריק;
שלוש מאות אלף ק"מ בשנייה
על הדרך המנוקזת הביתה
אצבעותיי
עוברות
דרכך.
אני מאטה, גופי בתוך
הטפטוף
את שוב חוזרת
מאותו
ענן.
ואת שוב מתנגדת לי.
שוברת אותי למליוני
חלקיקי
אור
אדומים.
שוב חומקת מסף לועה הפעור
ושוב מזלפת.
אחותי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|