העצים עומדים קפואים. השמיים לבנים והאוויר והאנשים אומרים
ציפייה מתוחה לשלג. עוד מעט, הם אומרים, עוד מעט. האוויר
יישבר, אנחנו ניפתח, ירד שלג. עוד מעט.

עוד מעט ירד שלג, אני לוחש לבתי הקטנה, ישנה במיטתה. נרדמה
בתנוחה בה מפוסלים מטילי הדיסקוס היווניים. כיסיתי אותה עד
צוואר. את החלון סגרתי, להגלות את הקור, והסטתי את הווילון
מפני האור.
אשמור עלייך, בתי, כל עוד ירשו לי ימיי כאן, כל עוד נשימותייך
השבירות יצמררו את עורפי בלילות גנובי-שינה. אגן עלייך בשמיכת
אבהותי, בכתפיי הרחבות, החזקות, השפופות.
כשיבוא השלג אקח אותך בידי ונצא לשחק. תוכלי לבנות ממני איש
שלג זמני, וכשתבכי מהקור אכניס אותך פנימה ואחמם את כפות
רגלייך מול התנור. אבכה את בכייך וכשתחייכי אמשיך לבכות
בפנים.
כי אבא לא בוכה.

עוד מעט ירד שלג, אני לוחש ליד אשתי. שוכב לצידה במיטה, אוחז
בכף ידה הרפויה ולוחש לקימור הרך של כפה: עוד מעט ירד שלג. פעם
היית נרדמת, מעריצה, על חזי, משחקת בשיערו ומרככת אותו. את
מגולגלת בשמיכה שלנו כמו קרואסון, ואני שוכב על שאריתה, על
גבי, ידיי תומכות תחת כובד ראשי. ליטפתי את לחייך ואת נשארת
קפואה. פעם הייתי מנשק אותך בשנתך והיית מחייכת בלי דעת. כמה
אני רוצה לאחוז בך בחוזקה ולטלטל, שתפילי את פירותייך
הבשלים-להתפקע אדמה, שתשירי את כובד פתיתי השלג הנאספים על
ענפייך.
כשיבוא השלג נשב בצל הטלוויזיה ונשתוק מחשבות. אביט בגיטרה
המונחת ולא אנגן לך דבר. אשתוק כשתסיימי את הקפה ותתהי אם
הכבישים יפונו עד הבוקר, ואשתוק כשתברחי למיטתנו, מיטתך,
לשמיכתנו, שמיכתך.

עוד מעט ירד שלג, עיניי אומרות לי במראת המקלחת הקפואה. עוד
מעט ירד שלג ורק אני יודע. מהשערות המלבינות כבר אינני נבהל,
כבר אינני תולש אותן בבקרים. הן התרבו מכדי שאעמוד בקצב. אני
מגלח את זקני מתוך הרגל. הייתי רוצה לגדלו פרא, שפתיתי שלג
ייתפסו בו. מיטתה הקטנה של בתי מלאה יותר אהבה ממיטתי, אפילו
ששתיהן שתוקות ומושנות.
כשיבוא שלג אצא אליו לפני שהן יתעוררו. אביט בו חלק, בתול,
לבן, ללא עקבות. כשאגמור את כוס הקפה אצעד בו למקום הכי עמוק,
שם אשכב על גבי ואשקע.

בתי ואשתי ישנות, אני שדוד-שינה. עוד מעט ירד שלג. האוויר
ישבר, אנחנו ניפתח. עוד מעט.