[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי חרובי
/
רוח מזרחית

מתוך "עונות השנה של עמיקם שחר-שכטרמן"
אל רשימת פרקי הסדרה: http://stage.co.il/s/197386




באוקטובר ובנובמבר עצרו השמים רחמם. מגדלי הבננות, ממבואות
חיפה ועד קיסריה, נשאו עיניהם, שוב ושוב, אל העננים השטים
ובאים ממערב, אך אלה, כמו מתעתעים, הגיעו עד קו החוף ואזי
התערבלו, נסקו מעלה והתפוגגו. החזאי בישר כי גם מחר יהיו
טמפרטורות ממוצעות במישור החוף, והשיברים היגעים נפתחו באנחת
השלמה של חקלאים חרושי קמטים ויודעי בצורת.

שנתו של עמי נדדה גם בלילה ההוא. חלם כי ספינתו נטרפת. כתפיו
נלפתות בכוח עז והוא שוקע אל עמקי מצולות הים. גופו מפרכס
ומפרפר בנסיון נואש להיאחז בקרש, אך הקרש מתעתע וצולל יחד
איתו. אצות שחורות מלפפות את חזהו וירכיו, קרות ודביקות...
התעורר בתחושת בעתה ומחנק, זינק אל החלון הפתוח לשאוף אויר, אך
משב מזרחי חם הדף אותו חזרה. עם בוקר תעצם הרוח, תגרוף פיסות
אשפה אל המדשאות ותקרע לגזרים עלים במטע.
גרר רגליו אל השרותים, השתין ועיניו עודן עצומות נוכח אורה
המסנוור של המנורה. אחר, הרכין ראשו אל הכיור, רחץ פניו שעה
ארוכה תחת זרם המים, מנסה להיזכר בחלום, אך לשוא; רק התחושה
ההיא אינה מרפה ואוחזת בצווארו כעניבת חנק.



עמי שופת מים לקפה על כירת הגז, שפתיו נעות בלי קול, אני נחנק,
אני שונא, פשוט שונא את הרוח הדפוקה הזו, לעזאזל... תיכף הכל
יעוף, הכל יתמוטט. וכי לא יכלו מייסדי הקיבוץ הזה להשתכן קצת
למעלה מכאן, בשיפולי ההר, לחסות בצילו מפני הרוח הנוראית... מה
נדבקו לים הזה החותר תחת כל היסודות? אתה מתעורר כל בוקר,
מאמין כי רגליך ניצבות על קרקע בטוחה, אך מייד מגלה סדק חדש
במדרכה; בקיע נוסף בקירות ביתך המאיימים ליפול ולקבור אותך
תחתיהם.

אמש, בעת ארוחת הערב התגלע שוב ויכוח בין עמי לשימרית. "הקיבוץ
הזה פשוט מחוסל", טענה שימרית, ועמי נבהל לגלות בעיניה ברק של
שמחה לאיד, "אנשים מתנהגים אליך כאילו היית זבל. תגיד לי סיבה
אחת טובה, למה חבר'ה צעירים כמוני, לפני צבא, ירצו להישאר?"
"כמו שאת מתארת זה לא כל כך פשוט. יש כאלה ויש...", לך ותסביר
להר געש מתפרץ שלא הכל שחור ולבן. "אני חושב שאם את ועוד כמה
חבר'ה כמוך יחליטו להישאר ולקחת את הענינים בידיים, זה יכול
להשפיע לטווח ארוך... להעלות את הרמה האנושית בקיבוץ."
"בחייך אבא, על איזו רמה אתה מדבר? כל הערימה הזו כבר מה-זה
מסריחה מתפוחים רקובים."
שימרית התלהטה. עפרה נעצה בה מבט מתוח וכבשה לשונה בפיה. יוני,
פיו פעור, הרים מבט תמה מצלחתו ומזלגו נעצר באויר באמצע
הילוכו. רק מיכל המשיכה לעסוק בשלה באדישות מופגנת,
ובררה באנינות פיסות מלפפון מתוך קערת הסלט.
"תגיד, נראה לך סביר שבשביל כל דבר קטן אני צריכה להתחנן פה
לטובות? שהחשמלאי יבוא לתקן לי את הבוילר, שיחזירו לי מועדת
תרבות את הוצאות הנסיעה לחזרות של התזמורת בתל-אביב, שיסתמו את
החורים במדרכה לפני החדר שלי ושל אילנית. די, נמאס!"
"בהחלט זכותך לדרוש דברים בלי להרגיש שעושים לך טובות. שמעי,
בלי ספק יש בקיבוץ בעיות של בירוקרטיה. אבל תירגעי שימרית, זה
לא אישית נגדך וזה רק..."
"לא אבא, אל תהיה סניגור של הקיבוץ, ואל תגיד לי להירגע, וחוץ
מזה אל תפסיק אותי עכשיו באמצע. דבר אחד אני רוצה לדעת: למה
אני לא יכולה לקבל במרפאה טיפול דיסקרטי, בלי שהאחות תרוץ תיכף
לפטפט לכל הקיבוץ איפה בדיוק כואב לי ובאילו גלולות אני
משתמשת? מה, גם המינימום הזה לא מגיע לי?!"

הצדק עמה, הצדק תמיד לצד הצעירים. עמי נאנח לנפשו. כל עתידם
עוד לפניהם... ואילו אני עצמי הרי כבר לא יודע במה להאמין. כל
הפרות נשחטו, כל האלילים נופצו.
הביט בשימרית, שפניה מאדימות וחזה מתנשם, אהב אותה, את נעוריה
המתפרעים, ושטם אותה על דבריה המקטרגים, על נעוריו שחלפו לבלי
שוב.



עם לגימת הקפה הראשונה חוזרים אליו עשתונותיו. אחרי ככלות הכל,
באמת, אין הדברים גרועים כל כך! הקיבוץ משתנה. הקיבוץ תמיד למד
להסתגל לשינויים. חוץ מזה, עכשיו אני כועס, אבל בטוב וברע,
בסופו של דבר אני בלבי שייך לכאן. הן זוהי תבנית נוף מולדתי;
בין הנופים האלה של ההר והים גדלתי, אהבותיי הראשונות נרקמו,
ו... כן, כאן יונתן יישאר לנצח ומעליו האשלים הנעים עתה ברוח
ומפזרים מחטיהם על קברו...
פניו של עמי נעווים במאבק המתחולל בקרבו והוא לוחש, ספק יורק,
בבוז עצמי, תמיד בסוף אני איכשהוא מגייס את יונתן לצידי, חדל
אישים שכמותי, ואילו מלים פיוטיות על הבוקר, "האשלים נעים
ברוח", בולשיט!

בזכרונו עולה תמונה מתקופת הטירונות בצבא. תמונה אחת מני רבות,
אותן חפץ להדחיק ולהשכיח: חיילי המחלקה נערכים ליציאה לאימון.
סמל אליק עובר מאיש לאיש ובודק את התרמיל, הנשק והחגור. אצל
עמי דבר אינו תקין: המימייה מרשרשת, רצועות החגור אינן מהודקות
לכתף... קשה לו עם הלחץ החברתי, העינים צורבות, כפות הרגלים
כואבות.
הסמל הקשוח, שסיסמתו בתחילת הטירונות היתה "אני אזיין אתכם כמו
אבא ואלטף אתכם כמו אמא", ניגש אל מאחורי גבו, מהדק במשיכה את
הרצועות ואחר טופח על שכמו: "שכטרמן, אתה תתחיל להשתפר,
נכון?!"
עמי אינו בטוח אם הדברים נאמרים בנימה של ליטוף או נזיפה, אך
משהו בליבו פוקע פתאום; הצער על יונתן, שדוכא במשך חודשים,
המשחק המזויף הזה, להמשיך כאילו כלום לא קרה, ועכשיו הלחץ
הנוראי לעמוד בדרישות, להתגבר, להיות כמו כולם. קולו צרוד
ולוחש מבעד לדמעות החונקות את גרונו: "זה אח שלי... הוא נהרג
לא כל כך מזמן. קשה לי ככה..."
מלותיו של סמל אליק נורות כקליע: "שכטרמן, זה לא שייך כרגע
לעניין, תתחיל להתרכז במטרה!"
דמותו החסונה של הסמל המחלקתי ניצבת מולו, רגליו פשוקות וידיו
על מתניו בתנוחה כמו מאיימת, אולם הקול התקיף מתרכך לפתע: "אבל
אני בטוח שתתגבר, שכטרמן, אתה הבנת אותי? אתה תתגבר!"

במחשבה שניה, אומר עמי לעצמו, אין טעם להשכיח. יותר טוב
כשהקשיים עולים על פני השטח. בשביל מה ישבתי כל כך הרבה אצל
פסיכולוגים? תוציא את הפחדים שלך, בן אדם, תשפוך את הכעסים,
תשפוך! טוב, טוב, זהו, עכשיו תירגע בחור צעיר. הרי ככה באמת לא
תגיע לשום מקום!



עמי מביט בשעונו: נותרו עוד עשרים דקות לשעת הזריחה. הוא מאזין
לנשימת ילדיו הנמים את שנתם ומסיט בעדינות למקומה שמיכה
מופשלת. בעת שהוא לובש את בגדי העבודה הריהו מקשיב למבזק
החדשות של שעה חמש: פיגוע חבלני ליד התנחלות קרני שומרון; אלוף
הפיקוד אמר... נציג הפת"ח מסר לסוכנות הידיעות... מה הם בכלל
יודעים? על מה הם מדברים? פה סערה משתוללת!

עמי יוצא אל המרפסת. הרוח עזה מששיער: מאה ועשרים קמ"ש? מאה
וחמישים? צולפת הרוח בפניו וטורדת, כתמיד בעת סופה, את
מחשבותיו: האם נפלו עצים במטע? האם נעקרו עוגנים? כמה
אשכולות על הקרקע? אם אין לך שורשים חזקים הרי אתה נעקר. עף
לפה ומתגלגל לשם עם כל משב רוח חולף! האם נקרעו חוטי חשמל
בירושלים? האם גגות בניינים נסדקו בתל אביב? כמה גשרים קרסו על
הירדן? כמה ספינות נטרפו בים..?
איך שוב חמק ממני החלום? איך אני שוכח לעזאזל פרטים מעברי,
ודווקא את הפרטים החשובים? ספרים שקראתי, מחזות וסרטים, מקומות
שביקרתי, מלים שנאמרו, מחשבות שנהגו, שמות ופרצופים. זכרוני
מתעתע בי, כאילו אני מנסה לברוח מפני משהו... העתיד בלתי ידוע
וצופן סכנות נסתרות; סודות העבר אינם פתורים והחלומות נשכחים,
מהר מדי נדחים אל תהום הנשייה.

עמי עומס את כלי עבודתו על הקטנוע שצבעו המכסיף ידע ימים טובים
יותר. לכשאשב לכתוב את מגילת חיי, חולף הרהור במוחו, יהא עלי
לברוא לעצמי זכרונות שאולים; חלומות בדויים...
מתניע בדחיפת רגל מהירה את הקטנוע ומפליג כנגד הרוח. המנוע
פועם בתחילה קצובות ואחר מנסר את האויר בשאגה רמה, כקורא תיגר
על דממת הבוקר. באיזו רצינות אני לוקח את עצמי, מבליע עמי
גיחוך זעיר, ואילו רחמים עצמיים...
הרוח פורעת בשערו הקצר. דמעות אחדות נקוות בתחתית עיניו
ומערפלות לרגע את ראייתו. בבת אחת נמוגות מחשבות הבוקר
ומתנפצות לאלפי רסיסים אל מול קרני החמה הראשונות אשר מגיחות
מעל רכס הכרמל.

נכתב ב- 1991
עובד ל"במה" - דצמבר 2002







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיוך שלו נראה
כמו סלוגן
שעבר עיון שפצור
ומיחזור
בבמה ליוצרי
האשליה החדשה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/2/03 19:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי חרובי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה