עמדתי לתומי במקום בטוח, אולם לפתע נשלחו אל כיווני מטר אבנים
וסלעים דוקרניים בעל מבנה שטוח. כאבי הראש עקב האבן שחטפתי
הכניסו אותי לבהלה, אולם האימה שזרעו עלי היתה גדולה יותר מכל
אקמול שהכרתי, הזדקקתי לחמלה. חיי היו בסכנה, אבן מדוייקת אחת
תפגע ואגיד להתראות בשאגה. חברי, אלה אשר חתמתי עימם הסכם על
הפסקת אש לא מזמן, בלעו את הרוק ובגדו בי ולפתע אני לא מוזמן.
כישלון מנהיגם הביא אותם להוציא את כל זעמם עלינו, האויבים
הגדולים והכל כך שנואים בימינו. משתי אחיות אוהבות וקרובות
הפכנו בין רגע למכשפות עם אלות. חשתי שאין תקווה בשלום הבדיוני
וההזוי ורק קיוותי לצאת בשלום לפני שיקרה האסון החזוי.
ניסיונות השלום והסולחה האווילים עוד היו הורגים כמה אנשים, אך
המציאות מוכיחה שאין קדושים. פעם הבאה כבר לא אסמוך על דיבורי
הסרק כשמיכה עוטפת, גם בגלל האבטחה השבירה והלא שוטפת.
לא, לא מדובר על האינתיפאדה, אלא יום שבת ה-19/10/2002 בשכונת
התקווה לפני מד"א. |