זה קרה היום, בשעה הזאתי שאי אפשר לדעת אם זה בוקר או צהריים.
הייתי בבית שלו. אבל שלא תחשבו שבאתי אליו כל כך מוקדם. אני אף
פעם לא קמה בשעות כאלו. פשוט ישנתי אצלו והוא העיר אותי
בנשיקה. אני חושבת שנשיקה זה הדבר היחיד שיכול להעיר אותי...
בכל אופן, כמה חברים באו והביאו איתם חומר. נדמה לי שהחומר הזה
היה מטופטף כי הוא מזה הכניס אותי לסרטים רעים.
כולה הורדתי 2 ראשים! זה בחיים לא משפיע עלי ככה!
הלכנו לחדר שלו ואז התחלתי לצחוק ולעשות שטויות. פתאום, חשבתי
לעצמי על איך אני נראית בטח עם כל הדברים האלה שאני עושה.
ואז זה עבר. עבר כמה זמן. עכשיו היינו במטבח.ניסיתי להכין
לעצמי קערית של סיריאל עם חלב ולא הצלחתי אז התיישבתי בחזרה
בשולחן והתחלתי להגיד להם(בצורה מאוד לא ברורה ופדחנית...)
שאני לא מצליחה להכין לעצמי דגנים.
הם התחילו לצחוק. בסך-הכל ביקשתי שיכינו לי סיריאל, אבל לא! הם
צחקו! אמרתי להם שיפסיקו לצחוק עלי ושיצילו אותי מזה כי אני לא
מצליחה לשלוט על מה שאני עושה אבל הם רק צחקו יותר, דפקתי על
השולחן עם האגרופים שלי והם המשיכו לצחוק.
ואז זה חזר. חשבתי לעצמי לחלקיק שניה איך אני נראית, נזכרתי
איך הם הטמסטלו בפעמים הקודמות שעישנו, איך הם התחילו לדבר
לעצמם וזה ואני לא לקחתי את זה ברצינות אף פעם. יצאתי מהגוף
שלי, ראיתי איך אני נראית מהצד ואז, הכל קפא.הכל נהייה לבן חוץ
מארבעתנו והשולחן, הצחוק שלהם נהייה כמו הד רחוק. פתאום הבנתי
שאני לבד. שאין לי אף אחד בעולם.כל הזמן הזה ישבתי ובכיתי והם
צחקו בהיסטריה.
הם הפכו לאחים.הם לבשו חלוקים לבנים וירוקים והסתכלו עלי, רשמו
הכל בקלסרים השחורים שלהם. "אני במחלקה?" שאלתי את עצמי. סביר
להניח שאמרתי את זה בקול כי עדיין שמעתי את הצחוק ברקע.
בכיתי בטירוף. הרגשתי שקושרים אותי. הם, האחים. הם, החברים
שלי.
הייתי בפאניקה."למה אתם עושים לי את זה?!?" צרחתי.מישהו צילצל
בפעמון שהיה מחובר למובייל במטבח. הצליל הגיע אליי בסלאוו
מוושן. בכיתי אליהם שיפסיקו את הצילצול הזה ואז יצאתי מזה.
התחלתי להסביר להם מה קרה לי אבל כל מה שיצא לי שה מילים
מבולבלות ומילמולים הם צחקו אבל הפעם היה עוד משהו. "תשתיק
אותה!!!!!" אחד מהם צעק. זה שוב התחיל. שוב הייתי לבד.הלבן
שמסביב התחיל להשחיר וזה ממש הפחד אותי.
אחרי כמה פעמים כאלו מצאתי את עצמי מרחפת באזור הלבן/שחור.
הכל היה טהור ובתולי.הייתי בנירוונה. ואז הבנתי הכל. ידעתי
הכל. ידעתי איפה אני. הייתי בתת מודע. ידעתי את כל סודות
היקום, הבנתי את כל מסתוריי החיים, ידעתי את התשובות לכל
השאלות שבעולם.
הדברים להם תמיד ייחלתי...
התעשתתי. עדיין ריחפתי בתת מודע אבל הייתי הגיונית בצורה
מפליאה ביותר.הבנתי שזה גלגל. זה התחיל מזה שעשיתי שטויות ואז
הם צחקו. אחרי זה כל פעם שביקשתי מהם שיוציאו אותי מזה הם
המשיכו לצחוק כי אלו היו משפטים של מסטולים ואחרי שהם צחקו הכל
נהיה לבן ומפחיד. בגלל הלבן שוב בכיתי, הם שוב צחקו וחוזר
חלילה.
אחרי שהסברתי את זה לעצמי בצורה הכי טובה ופשוטה שאפשר ניסיתי
לגבש תוכנית איך לצאת מזה.
"קודם כל להפסיק לבכות ולעשות מעצמי צחוק" אמרתי לעצמי אבל אז
חשבתי על זה שבזמן שהנפש שלי בתת מודע, הגוף שלי עושה דברים
אחרים ואין לי מושג מה הם. ישר דימיינתי את עצמי עם פניי
זומבי, רוק נוזל מהפה ואני ממלמלת דברים. רק המחשבה על זה
הכניסה אותי לפאניקה מחדש, אבל התעשתתי ויצאתי מזה. אמרתי
לעצמי "זה בסדר, את בדרך הנכונה, עוד מעט תצאי מזה..." אבל שוב
עלתה לי המחשבה שיכול להיות שאמרתי את זה בקול רם ואז נלחצתי
שוב. אחרי כמה פעמים כאלה תפסתי את עצמי ביידים. אמרתי לעצמי
שהדבר הראשון שאני צריכה לעשות זה לצאת מהתת מודע, אחרי זה
לנסות להסביר להם בצורה הגיונית מה קורה כי הייתי בטוחה שאם הם
יבינו הכל ייפסק.
פניתי לאחד מהם ואמרתי לו "תשמע, אני יודעת שאתה חושב שאני
מסטולה עכשיו ואין לי מושג מה אני אומרת" עד כאן הכל הלך בסדר
"אבל" המשכתי "הייתי שם, ראיתי את הכל" וכאן התחלתי להסתבך
"אתם לא מבינים שזה גלגל??" אמרתי חצאי משפטים ומשפטים שלא
קשורים אחד לשני ועם כל אות ואות שאמרתי ראיתי את ההבעה שלהם
הופכת להיות הבעת צחוק. שמעתי מישהו אומר "תגיד לה להיות בשקט!
כל הביניין ישמע!" שאלתי לתומי "מה? צעקתי?" הם נשפכו מצחוק.
אבל הצחוק שלהם כבר לא היה ההד המרוחק ששמעתי מקודם. הוא היה
צרחות צורמות ומחרישות אוזניים. כל כך חזק הם צחקו שהרגשתי את
הרקות שלי עומדות להתפוצץ.
הבנתי שאין לי תקווה. אני כנראה אשאר בסרט הזה לנצח.
אלא אם כן... אני אלך לחדר ולא אשמע מה הם אומרים ואז יכול
להיות שזה יעבור.
הלכתי לחדר. נשכבתי על המיטה ועצמתי עניים אבל שמעתי מן זמזום
מציק. הוא התחזק ואז הבנתי שאלו בעצם הדיבורים שלהם. "אני
שומעת אותם דרך הדלת!!" צעקתי "הצילו!"ושתקתי."אני לא אצא מזה
בחיים...אני לא אצא מזה בחיים...אני לא אצא מזה בחיים...אני לא
אצא מזה בחיים...אני לא אצא מזה בחיים..."אמרתי לעצמי. אבל אז
חשבתי "די!תחזרי לעצמך!" הלכתי לבקש מהם שיהיו בשקט כי זה
מכניס אותי לסרטים אבל התשובה שקיבלתי הייתה "תשתיק אותה!!!
אני לא יכול יותר!!!" זה כנראה היה הקש ששבר את גב הגמל כי ישר
נפלתי. הייתי בתהום, הכל היה שחור מסביב. לבד.התחלתי לבכות
ואמרתי משפטים כמו "אל תעזבו אותי!" ו "למה אתם לא אוהבים
אותי? לא עשיתי שום דבר רע!" אחרי כמה זמן מצאתי את עצמי
מכורבלת על השטיח. קמתי. הכל היה שקט. הם הלכו. עכשיו נשארנו
רק שנינו. הלכתי לחדר השינה. הכל התערבל סביבי. חברה שלי
התקשרה. נזכרתי שהיינו אמורות לאכול בקניון היום ארוחת
צהריים.
התחלתי לבכות לה בטלפון שלא תכעס עלי. שאני בסרט רע ואני לא
מצליחה לצאת ממנו אבל כנראה שלא דיברתי מספיק ברור כי כל מה
שהיא אמרה היה "מה? למה את מתכוונת?" "גלאדריאל, אני לא מבינה
אותך" "תסבירי לי, אני מבינה כלום!" ניסיתי להסביר לה אבל היא
לא הבינה!! פתאום התחלתי להתעצבן. "מה את לא מבינה יא
מטומטמת?!?אני בסרט רע ואני לא מצליחה לצאת ממנו!!!" פתאום
קלטתי מה אמרתי.
"סליחה! בבקשה אל תכעסי עלי! זה לא היה בכוונה. אני לא יודעת
מה אני אומרת!"היא סלחה אבל עדיין לא הבינה "את כזאת מעצבנת!!
איזו זכות יש לך לא להבין אותי?!?אני גלאדריאל! את צריכה לעשות
מה שאני מצווה עליך!" "אויש... סליחה. זאת לא אני. תצילי
אותי!!!! תצילי אותי!! תצילי אותי. תצילי אותי... בבקשה...
תצייייליייי אוווותייי!!!!!!!!!!!!!!!"
"גלאדריאל, אני לא יודעת מה לעשות!! אני חייבת לסיים. נגמרה לי
ההפסקה ואני חייבת להמשיך לעבוד.אני אתקשר אלייך עוד מעט. טוב
ממי?" "טוב..." "ביי"

נגמר.אחרי השיחה איתה הכל חזר לעצמו. יצאתי מהסרט.וזהו.


                    אל תעשנו סמים. זה לא טוב...