"שלום, אני נוסעת..." הייתי רוצה שילוו אותי הלאה. רק עוד כמה
צעדים בדרכי הארוכה לחיפוש העצמי שלי שנובע ממך.
כמהה לחיבוק, לליטוף אחרון של הרגע. למסע גילויים מרעיש עד אור
הבוקר, לניצוץ חדש של אהבה. כמהה לזה איתך. איתך ורק איתך.
בראשי מתנגן אותו פזמון. מסלקת את התקווה, בועטת ברצונות. חיה
לפי הספר כמו שאי אפשר באמת לחיות.
זהו, אני נוסעת. אולי לא אחזור. חיים חדשים מעבר לאופק, הם לא
באמת מחכים. אולי אגיע ואתאכזב, אולי ארצה לשוב בחזרה במהרה.
אשב לי רחוקה ולא אחשוב עוד עליך. מבטיחה לנצל את הרגע, לחיות
חיים סוערים ומהנים, לא לדפוק חשבון לאנשים. להתפרע, להשתולל,
לבזבז ולהנות. מבטיחה. ובלילה מבטיחה לחלום אותו חלום, בו היא
תופיע עם החיוך הזה שלה, ופניה יתחלפו לפני מלאך לפני מותו.
מרוב שמחה ליבי ייקפץ ואני ארוץ אליה מהר, רק לא לפספס. אך
לפני שאגיע היא תתפוגג למציאות ואתעורר בבהלה. מה את עושה?
זוהי פרידה אחרונה לפני הרגע האמיתי, יישום ההבטחה. עושה העברה
לשגרה חדשה, שתתגלה כקצרה. כשיגיע היום לשוב חזרה, מקווה שסוף
סוף אני אדע.
פסק זמן אמיתי, שהייה ארוכה. אומרת שלום ונפרדת ממך בנשיקה.
מתוך נימוס והבנה, אולי קצת תמימות ואהבה, אשמור מקום בלב
בשביל כולם. לא נותר מקום בשבילי. ואולי הבאתי את זה על עצמי.
אך מי בעצם יודע מה עובר עליי? אני ורק אני. לומדת להסתיר עם
השנים. שכבות שכבות של פרצופים. ימים ושבועות של שכנועים
עצמיים. אנשים מסויימים, מרגישים כה קרובים. לוקחים ממני רגעים
נדירים.
ללמוד לשחרר, לשתף ולחלוק. אני נוסעת, שינוי אוירה, שינוי נוף.
"זה טוב", הם אומרים. טוב בשביל מי? לא נראה לי שבשבילי.
ניתוח מהיר של המצב וכולי ממוטטת. איבדתי יותר מידי דם ונגמר
לי הכוח. עם חיוך על הפנים אני עולה למסע אחר, קצר, שילמד אותי
הרבה על געגועים. ואולי על החוסר בהם. חוסר שלא ניתן להשלים.
להתראות.