פעם לגשם היה ריח מוגדר מאוד בשבילי. ריח כזה, קר וטוב ורטוב.
וכל פעם כשהגשם הראשון הגיע, תמיד ניסיתי לתפוס אותו, את הריח
המיוחד הזה של הגשם.
הריח הזה היה הריח של הילדות שלי. של הבית הישן שגדלתי בו פעם,
בשכונה ישנה מאוד עם אותם ילדים שהלכו איתי לגן. ואז עזבתי
אותם ובאתי לכאן. לבית חדש, בשכונה חדשה.
אבל כל זה היה מזמן מאוד...
וכל פעם כשהגיע הגשם, הריח הזכיר לי אותם. משחקים מתחת לבניין,
בין השיחים הקטנים שהשכנה מהקומה השנייה ואמא שלי טיפחו באהבה.
וכשמצאנו חתולה מתה מתחת  לפחים, בכינו כמו שרק ילדים יכולים
לבכות, בפעם הראשונה שהם רואים משהו מת. ולמרות שהייתי אז קטנה
מאוד, אני זוכרת את מסיבת הפרידה שעשו לי בגן. והחברים שלי,
מהבניין והגן, נתנו לי מתנה וחייכו ואמרו, שהם יתגעגעו אליי
מאוד.
לא ראיתי אותם מאז.
אתמול, כשירד שוב הגשם, הרגשתי פתאום שלמרות שעברו כבר שנים,
לפחות הגשם נשאר אותו דבר. ופתחתי את החלון, וניסיתי להריח את
הגשם. אבל הריח היה שונה לחלוטין. זה לא היה אותו ריח רחוק
ומתוק. אולי הגשם לא נשאר אותו הדבר? הרי גם אני לא נשארתי.
סגרתי את החלון, והיה לי עצוב בפנים.
לגשם של עכשיו יש ריח אחר.

מוקדש לאדווה ורביב-  האנשים שאתם גדלתי ואין לי מושג איפה הם
היום.