היא הייתה יפה. באמת יפה. אבל מה, הייתה לה מין עצבות כזאת,
שאף אחד לא ידע מה לעשות איתה. היא גרה אז בתל אביב ועבדה
באיזה פאב, מזגה משקאות. הרוויחה קצת כסף. בכתה כל היום. חיה
ככה. מערב לערב.  היה לה רע. הרגישה חרא. עם עצמה. עם העולם.
עם כולם. אבל היא הייתה יפה, אז התחילו איתה הרבה, בפאב. אבל
היא לא יכלה, היא לא הייתה מסוגלת. היא הייתה קפואה כזאת,
סגורה, עצורה. אז מה אם היא הייתה יפה, זה לא נתון שהיא בחרה.
היא לא דיברה איתם, למרות שהם ניסו. זה התחיל מזמן, לפני בערך
שנה וחצי. הם היו חברים איזה חמש שנים. הוא פגש אותה בספרייה
של הבית ספר, היא בדיוק צילמה דפים לאיזה עבודה בהיסטוריה. הוא
היה אז תלמיד חדש, רק כמה ימים בבית ספר. הוא בא מנתניה. בכל
אופן, הוא עבר שם במקרה (או שלא) החליט להיכנס ולהגיד לה איזה
מילה או שתיים. היא לא ראתה אותו, הייתה עסוקה עם המיליון דפים
שלה. הוא שאל איך קוראים לה והיא אמרה שנועה הוא אמר שיש לה שם
נדוש, היא חייכה חיוך ציני ואמרה תודה צינית ואז שניהם התפוצצו
מצחוק. היא שאלה אם זה הוא החדש והוא חייך חיוך נבוך. היא שאלה
מאיפה הוא, הוא אמר שנתניה. היא שאלה למה הוא עזב את הבית ספר
הקודם, הוא אמר שהוא שנא אותו, כל הזמן העיפו אותו משיעורים,
שלחו לו מכתבים הביתה, הזמינו את ההורים שלו לשיחות... בקיצור
זה לא הלך.
הם נהיו החברים הכי טובים בעולם.
הכי שאפשר לדמיין. היא הייתה היחידה שהבינה אותו היא עזרה לו
לצאת מכל התקלים שהוא הכניס את עצמו אליהם. הם התחילו לצאת לכל
מיני מקומות מסיבות, טיולים, בעיקר טיולים. היא לימדה אותו
לאהוב את הטבע. היא לימדה אותו הרבה דברים, אבל הכי-הכי איך
לאהוב את הטבע. והיא בכלל גרה בתל אביב. כאילו שיש איזה נוסחה
X+Y=אהבה לטבע.

יום אחד הוא החליט שדי, זה לא מתאים לו יותר הקשר הזה. זה חד
צדדי מדי בשבילו. זה קשר נועה. היא כל הזמן מלמדת אותו מבינה
אותו לוקחת אותו עוזרת לו... "דיי! לא רוצה יותר"... הוא אמר
לעצמו. מספיק. זה נגמר. אני נוסע מפה וואן וואי טיקט להודו.
לצרוח קצת, לבכות, לראות עולם. בלי נועה. אני אלמד לבד. לא
צריך את נועה.

וככה הוא נסע, נועה נשארה בתל אביב. מאז התחילה העצבות. פנים
עצובות בגוף יפה. זה מה שיש לה. אחרי שהוא נסע, היא התחילה
לעבוד בפאב ולבכות המון.