"יא דכאונית!" אני שומעת קול קורא לי. שוב הם? ואני מתחילה
לחשוב לי בראש על איזו הערה עוקצנית לענות, וזה לא שחסר לי
טאקט אבל הוא פשוט הסתובב והלך לו... אז אני שותקת, תוהה לאן
כל הציניות שלי הלכה. בפעם הראשונה בחיים שלי לא היה לי מה
להגיד. פי נשאר פעור מהתדהמה  וכל שאוזני שומעות זה את הצחוק
המגעיל שלהם כשהם מצפים לייבוש הרגיל שלי, אבל הוא הלך והשאיר
אותי ככה עומדת לי באמצע הכתה כשהמורה לפיסיקה נועצת בי את
העיניים הגדולות והמפחידות שלה כאילו גם היא מחכה שאני יגיד
משו או שאני פשוט אשב. אז ישבתי. הוצאתי לי מהראש את האבדה
שספגתי באותן שניות והמשכתי הלאה, מתאמצת לחשוב על כל דבר חוץ
מעל העתיד הנורא שמצפה לי בחוסר חוש ההומור  הסרקסטי שלי, בלי
המשפטים העוקצניים והמייבשים שהיו נשלפים לי מהשרוול בשניות.
אחרי כמה חודשים ארוכים של שתיקה מצדי, מהפחד ששוב לא יצא משם
כלום חוץ מערבוב של מילים שפעם יכלו להרכיב איזה משפט קולח
וציני, שלחו אותי לד"ר לוי רופאה לאנשים לא שפויים- או כמו
שהכריחו אותי לקרוא לה- פסיכולוגית. אז הלכתי, מה יש לי
להפסיד? מקסימום אני אשב שם בשתיקה שלי והיא תשב ותסתכל ותבחן
כל תנועה שאני לא עושה, תוציא שאני איזו משוגעת, ישלחו אותי
איזה מוסד ושם אני סוף סוף ירגיש שייכת, חשבתי. אבל כמובן שזה
לא קרה, הגעתי לשם על חשבון הלימודים כמובן, אחרת ידעו שלא
הייתי הולכת בכלל, נכנסתי לחדר, אחרי נכנסה הרופאה שישר התחילה
להמטיר עלי שאלות, אני אפילו לא זוכרת מה היו השאלות, כל מה
שאני זוכרת זה שעניתי על כל מה שהיא שאלה אותי שתי תשובות "לא"
ו"בסדר". לאחר שעה וחצי של שיחה מתמשכת שכזאת יצאה הד"ר לוי
הזאת לדבר עם אימא שלי, על פניה היה פרצוף רציני ודואג שכזה.
זה העלה לי חיוך לפנים, חשבתי לעצמי שהתוכנית שלי עובדת. אך
במקום לשמוע את הרופאה מסבירה לאימא שלי את הבעיות החמורות שיש
לי היא רק אמרה לה שאני צריכה לעבור טיפול קצר שיעזור לי לחזור
ל"עצמי". יצאתי מהחדר ואימא שלי התחילה לנאום לי את אותו נאום
שהפסיכולוגית נאמה לה -הורג אותי איך כשהפסיכולוגית מדברת איתה
היא זוכרת כל מילה וכשאני מדברת היא שוכחת הכל וטוענת שהיא
עסוקה וכשאני לא מדברת שולחים אותי לטיפול, כאילו שזה איזה ביג
פאקינג דיל- ידעתי שהיא תעשה את זה אז עניתי כרגיל "בסדר,
בסדר" והמשכנו הלאה. אחרי שבוע חזרנו לשם. נכנסתי לחדר כמנוסה,
התיישבתי לי על הספה בחדר הריק וחיכיתי. חשבתי שהם בטח רוצים
לבדוק את ההתנהגות שלי כשאני צריכה לחכות ובגלל שידעתי שכשאני
מחכה יותר מדי אני מתרגזת, ניסיתי לישון, אבל כשאני עצבנית אני
לא מצליחה לישון אז זה לא הלך. התחלתי להסתובב בחדר, אני לא
סובלת לחכות לדברים שאני מרגישה שלא נחוצים לי, זה גורם לי
לחשוב שמה שאני מחכה לו באמת חשוב לי כשזה לא נכון וזה מרתיח
אותי! לא היה לי כוח להתעצבן, חשבתי בסתר לבי שאולי באיזושהי
דרך עקיפה הפסיכולוגית הזאת תחזיר לי את הטאקט שהלך, חיכיתי
וחיכיתי עד שכבר היה נמאס לי אז החלטתי לעוף מהחדר המסריח הזה
אבל הדלת הייתה נעולה וזה ממש העלה לי את הפיוזים. בסופו של
דבר אחרי שלוש שעות של המתנה נפתחה הדלת והד"ר לוי המזדיינת
הזאת נכנסה בפנים מחויכות והדם שלי התחיל לרתוח, חבל לכם על
הזמן. היא נכנסת לה בסטייל מתיישבת לה בכיסאה המרווח ומתחילה
לדבר ולדבר ולשאול שאלות ואז הרגשתי את זה חוזר! הרגשתי את כל
הציניות והחוסר אמונה שהיו לי חוזרים אלי, באותו רגע יכולתי
להפציץ אותה במאות אלפי משפטים עוקצניים אבל אני לא מבזבזת
דברים כאלה על פסיכולוגית שלא יודעת מהחיים שלה... אז יצאתי
מהחדר בריצה לרחוב, עם חיוך על הפנים, והנה שוב קבוצת העילגים
האלה הולכת לה ברחוב, חיוך עולה לפני, עכשיו אני יראה להם...