ניסיון ההתאבדות שלך לא הצליח, כולם שמחו והביאו לך בלונים
ושוקולדים לחדר בבית חולים בו שכבת חודשיים.
אפילו אנשים שמעולם לא התייחסו אלייך באו לבקר, אנשים שתמיד
קיווית שיבואו לבקר אותך אם תכנסי לבית-חולים, אבל את לא רצית
להיכנס לבית-חולים את רצית לצאת החוצה, ולא לחזור.
את חזרת הביתה על כיסא גלגלים, שממנו את הבנת שכבר לא תקומי.
את הצלקות על הפנים והידיים והרגליים, ראו, אבל כולם שיקרו לך
ואמרו לך שלא רואים. מה לעשות, כשחתכת את עצמך לא חשבת שתישארי
בחיים כדי לראות ולהיווכח מה עשית לעצמך, כדי שאחרים יוכלו
להעמיד פנים שהם לא רואים מה עשית לעצמך.
רונן נפרד ממך חודש אחרי שיצאת מהבית-חולים, ואת אפילו לא כעסת
עליו, את הבנת אותו, אבל לא הבנת למה לקח לו כל-כך הרבה זמן
לעשות את זה.
הפסקת לצאת מהבית, כל פעם שיצאת הרגשת שאת נותנת לאנשים
הזדמנות נוספת להביט בך ולהיגעל, למרות שעדיין מתחת לצלקות
שכבר התחילו להחלים ולהגליד, ראו את העיניים המהפנטות ואת הפה
המשורטט, ואת האף הסולד, וגם את עצמות הלחיים הגבוהות. את
עדיין היית יפה, אבל מה זה חשוב, אף פעם לא האמנת שאת באמת
יפה.
הטיפולים עם הפיזותרפית היו קשים מנשוא, לא פעם היית באמצע
ניסיון לעשות תרגיל מסויים, נופלת, בלי יכולת נפשית או פיזית
לקום. ואז היית נשברת, היית נשארת שרועה על הרצפה נותנת לדמעות
החמות לשטוף את הצלקות, לחרוץ צלקות חדשות.
לאחר שנה וחצי של שיקום, בלילה חורפי במיוחד, את ניסית בפעם
האלף לקום וללכת, והצלחת. כמו תינוק, עשית כמה צעדים ונפלת,
אבל בפעם הראשונה מזה שנים לא וויתרת לעצמך, הייתה לך מטרה
והחלטת להילחם בשבילה.
הרגליים שלך רעדו וכאבו, והתנשפת נורא מהמאמץ, אבל עכשיו כבר
ידעת שאת לא תישברי. התקדמת באיטיות, נאחזת בשולחן בסלון,
אחר-כך גם במשקוף של הדלת, ולאורך העלייה במדרגות גם נאחזת חזק
במעקה, מידי פעם עצרת ונחת, אבל לא התיישבת, ידעת שאם תתיישבי
את לא תקומי.  בסוף הגעת בצעדים כושלים, הרגליים שלך כאבו, כאב
חד שסירב להרפות, אבל היית גאה בעצמך, הנה את נלחמת בשביל משהו
ולא וויתרת, נשמת נשימה עמוקה מביטה על החורף שמסביב, מריחה את
הגשם שעוד רגע ישטוף את כולך, הבטת למטה בהרגשת ניצחון וקפצת,
הפעם הצלחת.