"תפסיקי לאכול כל-כך הרבה לחם. זה משמין את יודעת... תאכלי קצת
סלט ירקות, את הרי נורא אוהבת ירקות...", התחיל הפזמון הקבוע
של אימא שלי.
"אימא, את יודעת שאני לא אוכלת סלט בלי בצל, זה מגעיל, ואני לא
יכולה לאכול בצל עכשיו.", נאנחתי.
"למה?"
"כי אני הולכת לפגוש את איתי, החבר החדש שלי. סיפרתי לך עליו,
נכון אימא?"
"כל שני וחמישי יש לך מישהו חדש. בוא נתערב שבעוד יומיים יהיה
כבר מישהו אחר...", אמרה אימא שלי ברוע האופייני לה.
אימא שלי השקרנית.
"אימא, את הרי יודעת שזה לא נכון... לא הייתי מאוהבת כבר
שנתיים! את צריכה לשמוח שמצאתי מישהו כלבבי... הרי מאז יונתן
לא אהבתי אף אחד, כל החברים שהיו לי הרי מעולם לא אהבתי אותם,
את יודעת את זה, אז לשם שינוי יש לי אהבה דו-צדדית. תהיי שמחה
בשבילי, למען השם!", ניסיתי לשכנע.
"יונתן, יונתן... יונתן מעולם לא אהב אותך. אהבות נכזבות...
גיל טיפש-עשרה. כשהייתי בגילך לא הייתי כזאת. כל הבנים היו
רודפים אחרי...", אימא שלי, כרגיל, זורה לי מלח על הפצעים. כבר
מזמן התרגלתי.
"הזמנים השתנו. ואני זאת לא את. וגם לי יש את המחזרים שלי.
קנאית..."
"אני לא מקנאה, במה יש לי לקנא?", היא נועצת בי מבט קר כקרח.
"בזה שאת מעולם לא היית מאוהבת. הרי מעולם לא אהבת אף אחד חוץ
מאת עצמך. אפילו את המשפחה שלך אני בספק אם את אוהבת..."
"אני מאוד אוהבת את אבא שלך, וגם את הבעל הקודם שלי אהבתי וגם
את כל החברים שאי פעם היו לי. ההבדל היחיד בינינו הוא - שאני
אוהבת. אף פעם לא מתאהבת. להתאהב זה דבר טיפשי. כמה פעמים אני
צריכה להגיד לך - אף בן לא שווה שתתאהבי בו. זה טמטום."
"אימא", אני עוד פעם מנסה להסביר, לשכנע, "אחרי יונתן גם אני
חשבתי כמוך, גם אני הגעתי למסקנה הזאת - שאף בן לא שווה את זה,
את הדמעות, את הכאב, אף בן לא שווה שתיתני לו את כל הלב, אף בן
לא שווה שתתאהבי בו, כי אז נהיים חלשים. ושתינו שונאות להיות
חלשות. אבל איתי לעולם לא יפגע בי, אימא! יש לי שכל. אני יודעת
מתי מישהו באמת אוהב אותי. והוא אוהב אותי. והוא אף פעם, אף
פעם לא יפגע בי! אני אוהבת אותו. אם הרשתי ללב שלי להתאהב, אז
מין הסתם אני יודעת מה אני עושה, לא?"
"תעשי מה שאת רוצה. אבל אני לא אתפלא אם תבואי אליי עוד כמה
ימים ותגידי: אימא, נפרדנו. אני רק מאחלת לך שאת תהיי הזורקת
ולא הנזרקת..."
"תודה רבה על הברכה", לעגתי לה. הוא אוהב אותי, ולא יעזור שום
דבר! היא יכולה לקנא כמה שהיא רוצה.
יצאתי מהבית.

בדרך לגינה, שם אמרנו שניפגש, נזכרתי בפרטי הפגישה האחרונה
שלנו. הו, כמה נפלא זה היה! זה היה לפני חמישה ימים, ביום שבת.
היינו בים, והיה מאוד קר, ורק לו היה ז'קט, ולי לא. אז ישבתי
מלפניו ושמתי יד אחת שלי יחד עם יד אחת שלו בכל שרוול. קצת
דומה לסצנה מ-'טיטאניק', על החרטום. והתחבקנו, כדי שלא יהיה
קר, ואני הטיתי את ראשי לאחור, ו... התנשקנו. הנשיקה הראשונה
שלי אתו. זאת הייתה הנשיקה הכי נפלאה שאי פעם הייתה לי. אולי
כי כבר שבוע לפני זה, כשרק הכרתי אותו, הייתה לי מין הרגשה
פנימית שיקרה משהו, שיכולה להיות כאן הצלחה. מהמשפט הראשון
שהוא אמר לי הרגשתי מחוברת אליו, והוא מאוד מצא חן בעיניי. יום
למחרת היום שהכרתי אותו, כמעט חליתי מרוב געגועים. ואת
הסימפטומים של המחלה הזאת כבר הכרתי. לא הייתי מוכנה ממש
להודות בזה, אבל הוא כבש את לבי מהמבט הראשון שעיניו הירוקות
נעצו בי.
והנה, שבוע אחרי שהכרנו, החלום מתגשם. לא צריך לחלום עוד.
והמבוכה הזאת, של אחרי נשיקה ראשונה. המשפט הראשון שנאמר יצא
מפי:
"אם תגיד לי שאני חולמת - אני אתן לך סטירה."
ובאמת הייתי בטוחה שזה חלום.
זה היה כל-כך לא מציאותי, הנשיקה המדהימה הזאת עם בחור ש, לשם
שינוי, באמת אהבתי. והשמש השוקעת, והרחש של הגלים, הכל ממש
נלקח מאיזה סרט רומנטי. זה היה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי,
אבל זה אכן היה אמיתי.
ואני כל-כך שמחתי, שקמתי ממקומי והתחלתי לרוץ על קו החוף, מין
חיוך ענקי מרוח על פניי. הייתי כל-כך מאושרת!
ויום למחרת הנשיקה שוב פעם התגעגעתי בטירוף.
מאז היינו מדברים בטלפון ושולחים הודעות, וכל בוקר הוא היה
שולח לי הודעה: "Bom Dia Princesa!", וכל לילה: "Boa Noite
Princesa!", שזה "בוקר טוב נסיכה" ו"לילה טוב נסיכה"
בפורטוגזית, שפת האם שלו. הוא נולד בברזיל, והגיע לארץ רק לפני
חודשיים. יש לו מין מבטא דרום-אמריקאי שכזה, מצחיק אבל חמוד.
והנה, חמישה ימים אחרי היום המופלא ההוא, בו התנשקתי יותר מכל
הנשיקות שצברתי במהלך כל החיים שלי, הוא הגיע מכפר-סבא, שם הוא
גר, לתל-אביב, בה אני גרה. וכל-כך שמחתי לראותו! היום זה היום
הולדת שלו. הוא בן 19, ואני הכנתי לו עוגה בצורת לב. רציתי
לשמח אותו. רק לרקורד - אני בת 14, וכל-כך לא אכפת לי הבדלי
הגיל! רק אכפת לי מזה שאני אוהבת אותו והוא אוהב אותי.
הוא מאוד שמח לראות אותי, כמובן.
נשיקות, חיבוקים, "התגעגעתי נורא", "יו, איך אני שמח לראות
אותך!"
בילינו יחד בערך שעתיים, ואז הוא היה צריך ללכת.
"אני אלווה אותך", אמרתי לו ונתתי לו נשיקה קלילה על השפתיים.
הלכנו יחדיו יד ביד אל תחנת הרכבת.
"תשמעי, יש משהו שאני צריך להגיד לך."
הבטתי בו.
"אני... את יודעת שאני עולה חדש כאן, ודי קשה לי להסתדר עם כל
הנסיעות לתל-אביב. אין לי כל-כך הרבה כסף, ואני אוכל מעכשיו
לבוא רק לעיתים רחוקות..."
"או... טוב, לא נורא. אני אחכה בקוצר רוח לפעמים בהם נתראה.
אחכה לך."
"לא, זה... זה לא רק זה, זה גם... את מבינה, יש בינינו חמש
שנים, היום זה הרי היום הולדת שלי, ופתאום תפסתי כמה שאני
מבוגר לעומתך, ו... אני קצת מבולבל לאחרונה, ואני רוצה לקחת
פסק זמן..."
ואני לא קולטת. לא מסוגלת לקלוט.
"למה אתה מתכוון?", אני מקשה.
"אני... אני באמת לא יודע, אני... אני לא ממש חושב שאני
מסוגל..."
אני פשוט לא מסוגלת להבין את זה. בשום פנים ואופן.
כבר כמעט הגענו לרכבת, ואני מתאמצת בכל כוחי שלא לבכות.
"מה אתה מנסה להגיד לי כאן?"
"אוי, אלוהים... הלוואי שידעת פורטוגזית. יותר קל להסביר את זה
בשפה שלך."
"גם אם הייתי מבינה פורטוגזית אני לא חושבת שהייתי מבינה..."
הדמעות כבר נוצצות בעיניים שלי, אני יכולה להרגיש אותן, אבל
אני עדיין מנסה שלא לתת להן לפרוץ.
הוא הביט בי.
"טל... אל תבכי, או שגם אני אבכה..."
הבטתי בעיניו. באמת, גם שם התנוצצו דמעות.
"אתה בוכה?!", התפרצתי עליו פתאום בכעס, הדמעות פורצות לבסוף
מעיניי, "איך אתה מעז בכלל לבכות?!"
"את חושבת שזה קל לי?! את חושבת שזה כיף?!", הוא לוחש דרך
שפתיים סדוקות.
"זה לא כיף, אבל אם זה היה לך כל-כך קשה לא היית עושה את זה,
תאמין לי!"
"טל, אני חייב לעשות את זה! אין ברירה אחרת..."
הוא מנסה לחבק אותי, ואני מנסה להשתחרר.
"לא, לא, רק לא זה...", הוא ממלמל, "אל תעשי לי את זה עכשיו...
Stupido, Stupido!", הוא דופק לעצמו בראש.
"לא לעשות לך את זה?!", כבר זעמתי לחלוטין, "מי אתה שתזרוק
אותי ואחר כך תכעס שאני לא מוכנה לתת לך לחבק אותי?! איזה מין
זכות יש לך?!"
"די", הוא מנסה להרגיע אותי, "אני צריך ללכת. אני אדבר אתך
יותר מאוחר, טוב?"
הוא אוחז בפניי ומקרב אותי אליו.
"אוף...", אני ממלמלת בכאב, והוא מוחה את הדמעות מהעיניים
שלי.
"בבקשה אל תבכי", הוא מבקש, והעיניים שלו כל-כך מכאיבות לי,
"רק אל תבכי."
הוא נשק לי ארוכות על שפתיי, ואני שוב התבלבלתי. אם הוא נפרד
ממני, למה הוא מנשק אותי?
"אנחנו כבר נדבר", שוב הוא ניגב את הדמעות שלי, ואז הלך. אני
גם הלכתי, וכל הדרך הביתה, כשהדמעות לא חדלו לזרום מעיניי, לא
הפניתי אפילו פעם אחת את מבטי לאחור.

כשהגעתי הביתה מחיתי את זכר הדמעות מעיניי, כדי שאימי לא תראה.
רק זה מה שחסר לי עכשיו...
"נו, איך היה?", אימא, כרגיל, באה עם תזמון מושלם.
"נפלא", עניתי, "פשוט נפלא."
כשנכנסתי לחדר הפלאפון שלי צפצף. התקבלה הודעה חדשה.
"Al tivki! O ani evke gam!"
"לא אכפת לי אם תבכה!", שלחתי לו הודעה בחזרה.
נשכבתי במיטה שלי, התכסיתי היטב בשמיכה, חיבקתי חזק, חזק, את
הדובי שלי, וניסיתי בכוח לישון. השינה משכיחה את כל הצרות.
כמובן שלא הצלחתי.
כעבור בערך חצי שעה הפלאפון שלי צלצל.
על הצג היה כתוב "איתיזיניו". איתיזיניו זה בפורטוגזית "איתי
הקטן".
עניתי לו.
"מה?"
"אנחנו צריכים לסדר את כל העניין הזה. לא הספקנו לברר כלום.
אני בדרך אליך. אני אהיה בגינה עוד 7 דקות." והוא ניתק.
"אבל..."
כבר היה מאוחר מדי למחות.
7. שבע זה מספר שנחשב למספר מזל. תמיד באגדות המספר המוביל הוא
7. איזה מזל שיש לי... אוף.
כעבור עשר דקות כבר הייתי בגינה. היה קר.
ישבתי לי מכווצת בתוך עצמי, הסוויטשירט שלי מתוח ומכסה את
רגליי המכווצות אל תוך גופי, כמו מין אורי כדורי שכזה. כולי
מופנמת ומסוגרת בתוך עצמי. באמת, אני לא חושבת שהיה באמת מזג
אויר כל-כך קר, אבל הקור שבא מתוך הלב שלי היה מקפיא.
כשהוא הגיע אני עדיין ישבתי ככה, מכווצת כולי, שיערי הארוך
מסתיר את פניי, כדי שהוא לא יראה איך שאני בוכה ומייבבת כמו
תינוקת.
"היי". הוא לא חיבק אותי, לא נתן נשיקה, אפילו לא על הלחי. אבל
אני באמת חושבת שעדיף כך.
"היי".
"את יודעת - לפני בדיוק שנה, כשהייתי בן 18, עשיתי בדיוק אותו
הדבר למישהי אחרת."
"צריך לשמור על מסורת, הא?", לעגתי לו. כאב לי כל-כך.
"מה זה מסורת?"
"לא משנה. עדיף שלא תבין. איך קראו לה?"
"סמנתה."
"כמה זמן הייתם ביחד?"
"שנתיים"
"לפחות היה לה יותר מזל ממני."
"אל תהיי צינית."
"זה ההגנה היחידה שיש לי עכשיו."
שתקנו עוד מספר דקות. הציפורים צייצו, ולי פשוט התחשק לחנוק
אותן. או אותו, אפילו יותר טוב.
"ומה קרה בסוף?", שאלתי.
"נשארנו ידידים. היא עדיין אוהבת אותי."
"אתה צריך להכיר לי אותה. יהיה לנו הרבה במשותף."
הוא חייך, אבל החיוך שלו היה כאוב.
"את מבינה, הייתי יכול להישאר אתך... אני אפילו אוהב אותך
במידה מסוימת..."
"אבל...", אוף, תמיד יש את האבל הזה.
"אבל אני יודע שזה לא יחזיק מעמד, ואני מעדיף לסיים את זה כמה
שיותר מוקדם."
"ולמה, בדיוק, זה לא יחזיק מעמד?"
"כי אני פשוט... לא בנוי לקשר. אף פעם לא יכולתי להחזיק מעמד
הרבה זמן."
הרמתי את ראשי לאחור וצחקתי.
"מה?"
"אם רק היה לי שקל על כל פעם שכל גבר שהוא אמר את זה לכל אישה
שהיא... אז לא היו עניים ורעבים בעולם הזה."
"אני באמת מתכוון לזה. כשאני בקשר אני לא מרגיש חופשי. אחת
הסיבות שעזבתי את ברזיל ובאתי לכאן היא כדי להשתחרר מהכל. אני
רוצה להיות חופשי!"
"חופשי?! כאילו שאני מחזיקה אותך בכלא כשאתה אתי! תפסיק עם
התירוצים המטופשים האלה!"
"מה זה תירוצים?"
"excuses"
"אה. אבל אני באמת מתכוון למה שאני אומר!"
"באמת? תסלח לי אם אני לא אאמין לך."
ישבנו שם בגינה עוד מספר שעות. כבר היה חשוך. ולא משנה כמה
סיבות הוא נתן לי, כמה הוא ניסה להסביר, אני פשוט לא הבנתי. לא
יכולתי להבין. הכל היה כל-כך מושלם! למה, אלוהים, למה? מה
לעזאזל עשיתי?!
גם כשהוא הלך עדיין לא הבנתי. הייתי כל-כך מבולבלת! ואני עדיין
מבולבלת.
כבר עברו שלושה ימים מאז יום חמישי הארור ההוא. ואני לא מפסיקה
לבכות, ואני כל-כך בדיכאון, שזה כבר התחיל להשפיע על הסובבים
אותי.
וכשפגשתי אותו עוד פעם, הסברתי לו על המסקנה שקיבלתי לאחר
יונתן, ועל אותה מסקנה שקיבלתי עכשיו:
"אני שונאת בנים. כבר מזמן הבנתי שהם כולם נצלנים בני זונות
שכל מה שמעניין אותם זה לנצל ולזרוק. אסור להתאהב, כי אז אתה
נעשה פגיע ותלוי בבנאדם שאתך, וזה מצב זוועתי. אני לעולם לא
אתאהב עוד, אני פשוט לא אתן לעצמי, ואני אתגבר עליך, אני
אשרוד, ולהבא אני אזכור את המסקנה הזו, אני אזכור שאסור לי
להיות חלשה ואסור להיכנע, ואני לא אתן לאף גבר לגרום לי לבכות!
אף אחד מכם לא שווה את זה!"