בקיץ של 89, אחרי שהיינו מסיימים את הגיוסים בשדה, היינו שותים
את מעט המים שנשארו לנו והולכים לגרגירי הכותנה. כל אחד היה
מוצא את עצמו שם על הגרעינים הלבנים מכוסי הצמר. התאומים, עידן
וליאור, היו משחקים בכבאים ובאים להציל אנשים מהכותנה, בדרך
כלל האנשים לא רצו כל-כך שיצילו אותם כי הם היו באמצע משחק,
חוץ מענבל שהייתה מאוהבת בליאור אז אם עידן היה בא להציל אותה
היא הייתה אומרת שצריך שני אנשים. אמיר היה מארגן את כולם
למלחמת גרעיני כותנה, מי שעם המגפיים הצבעוניות נגד המגפיים
השחורות. דנה הייתה יושבת בצד, היא הייתה יפה ולא רצתה להתלכלך
בשביל לא להיות מכוערת. אני ישבתי בצד וניסיתי לצייר את כולם,
אבל מהר מאד גיליתי שאני לא מצליח לצייר אז התחלתי לכתוב שם.
הכל לבן מסביב, ימים לבנים ארוכים כמו בקיץ קרני החמה, זה נתן
השראה. עם גרעיני הכותנה היה צריך להאכיל את הפרות, אבל תמיד
מנהל הרפת, שהיה אח של עידן וליאור, השאיר בשבילנו כמות מספקת
של גרעיני כותנה שנוכל לשחק שם. כשהיינו צריכים לחזור הביתה
המטפלות היו צועקות עלינו שאנחנו לא מקשיבים להם, אבל זה לא
היה נכון, פשוט לא שמענו, כל אחד היה כל כך מרוכז במה שהוא
עשה. המגפיים השחורות, דרך אגב, נצחו בדרך כלל את הצבעוניות.

יום אחד היינו שם בלי המטפלות (למרות שהיה אסור). זה היה שבוע
לפני המבחן הראשון שלנו בבית ספר, וכולם היו קצת לחוצים אז
הלכנו לשם להרגע. בעלי המגפיים הצבעוניות ניסו לגייס אותי
למלחמה אבל אני העדפתי לשבת ולכתוב כל מה שאני רואה, כתבתי גם
שאני רואה בחור בחליפה מתקרב אלינו, זה היה הדבר האחרון שכתבתי
עד שורות אלה כי הבחור בחליפה לקח לי את הכשרון. הוא הסתכל לי
בעיניים ופשוט לא הצלחתי לכתוב. אחר-כך הוא בא לליאור ועידן
ולקח להם את כשרון ההצלה, באותו רגע הם הפסיקו להיות כבאים
למרות שהיה צריך להציל את נדב כי החברה עם המגפיים השחורות
לקחו אותו בשבי. אחרי הביקור של האיש בחליפה גם השחורים הפסיקו
לקחת בשבי והתחילו סתם להרביץ בלי סיבה אז אף אחד לא רצה לשחק
איתם. ענבל כבר לא הייתה כל כך מאוהבת בליאור, הוא היה טיפה
נמוך מידי בשבילה, רק דנה נשארה יפה.

ניסינו אחר כך לחזור לגרעיני הכותנה אבל זה פשוט לא היה כיף,
המגפיים השחורות רק הלכו מכות, לכבאים לא היה כבר כיף להציל,
זה ילדותי מידי ואני לא הצלחתי לכתוב כלום. אז הופיע שוב הבחור
עם החליפה, רצתי אליו וצעקתי שיחזיר לנו את הכיף, גם קיללתי
וחנקתי כל כך חזק את הכרית שלי,עד שההורים חשבו שהתעוררתי
מסיוט ובאו להרגיע אותי. ככה עברו השנים, בלי כיף בכלל ואז
כולנו הלכנו לצבא. פתאום אני מוצא את עצמי חודשיים לפני סוף
הקו מנסה לכתוב משהו לעיתון התנועתי, או עוד סיפור אבל רק על
הצבא אני מסוגל לכתוב. אני יושב מתחת לגגון, עוז לידי מנסה
לנגן בגיטרה אני מקווה שהאיש בחליפה לא ישיג אותו, למרות שיש
סיכוי טוב שזה יקרה כי כרגע הוא מתכנן מה לעשות בעתיד. איך זה
שאני מסוגל לכתוב רק על הצבא, הייתי פעם כזה ילד יצירתי, כזה
שיושב בצד גרעיני הכותנה וכותב אגדות על ארצות ועולמות רחוקים,
עכשיו אני לא מסוגל לחשוב על מעבר לגבולות הש.ג.

כולנו חזרנו מהצבא, חוץ מעידן שלצערי לא התמזל מזלו והוא חתם
קבע. דנה וענבל כבר מזמן עזבו. חזרתי לגרעיני הכותנה, אולי
להחזיר משהו ממה שנלקח לי שמה. המטרה הייתה להתנתק מהכל, אבל
ממש מהכל ואז אולי זה יחזור אלי. התיישבתי מול המקום וצעקתי
לליאור ועידן הכבאים שיבואו להציל אותי, לא היה שם אפילו גרעין
כותנה אחד. "מאכילים עם זה את הפרות" הסביר לי מנהל הרפת השכיר
מהעיר. כאילו שאני לא יודע.

נכתב לחג שבועות 2002, תנועת קבוצות הבחירה. נכנס לבמה לגרעין
כותנה, לקראת פרק  משימה.