מוזר אך אדם משתנה לנגד עינך מרגע שהתחלת ללמוד את תנועותיו.
המוני אנשים נבדקו תחת נפשי הצמאה ללומדם. כך נדמה היה לי כי
החלפתי זהויות. פגשתי לקוח וזרמתי איתו. אימצתי סגנון
דיבור,שפת גוף, תנועות ראש קטנות. לכל זה הייתי מתאים צורת
מחשבה. תרשים זרימה שיוצא מהחיוך בחוץ לבטן פנימה. ברגע שראיתי
אותו אצל הלקוחות ראיתי אותו מול עיני כל הזמן, אצל כל אחד. או
לפחות בפוטנציה.
אם נתחיל מהסוף,שהרי שם הכל ניגמר, הרי שלפנינו ניצבת ג'.
בחורה קטנה עם פרצוף של מלצרית שהכרתי לראשונה ברחוב, עומדת
תחת פנס, ידה האחת מחזיקה תיק בד מפתיע בגודלו בעוד שהשנייה
תרה בריכוז אחר פריט נגלה או נסתר. סיטואציה אבודה משהו אך ג'
נראתה חדורת מוטיבציה. בין שפתיה מצצה בדל סיגריה ומדי פעם
הייתה מסננת דבר מה לעצמה.
לימים הבנתי כי אף פריט בעל ערך לא טבע בתיק הבד הגדול. ג'
הייתה עסוקה במלאכת קודש. את חשבונות הנפש העזים ביותר הייתה
ג' מנהלת עם עצמה בזמן שחיטטה בתיק. בחרתי לחשוב כי ג' אינה
עושה זאת תוך ידיעה ,אלא נמצאת במצב אוטופי של חוסר מודעות
עצמית גמורה. שמתי לב לכך שתוך כדי מלמול והפיכת החפצים בתיקה
היו עיניה של ג' מרוכזות בריכוז חמור. ההתבהרות בעיניה וחיוך
ההקלה היו מגיעים תמיד כעשרה או עשרים רגעים לפני הוצאת חפיסת
הסיגריות או הארנק. לקח לי חודשיים של התבוננות בפניה של ג'
בזמן הפיכת התיק כדי לקלוט את העניין, ועדיין כשלתי בלחקות
אותה.
שלוש פעמים שאלתי אותה לשמה מפורשות, ושלוש פעמים טשטש את
קולה רעש מהרחוב. צפצוף אופנוע בכביש, להקת ציפורים מתרוממות
בכיכר, ובשלישית היה זה רעש מחשבותיי המתפזרות.
בפעם הרביעית שמעתי ושכחתי כעבור שעה. התבוננתי בזרועותיה
הארוכות. מלבד החיטוט בתיק נידמה היה כי ידיה של ג' נעות ללא
הפסקה . גלגול טבעת, משיכת קווצת שער, גירודים אקראיים. ג'
הייתה מותחת כל פעולה על פני אינספור פעולות קטנות, מפרקת כל
עשייה לעשרות רסיסים של תנועות ומחוות.
מכיוון ששמה של ג' פרח מזיכרוני, חשתי כי גסות רוח תהייה מצידי
לשאול אותה שוב, אחר ישיבה של שעתיים בבית הקפה הסמוך למקום
עבודתה. אך נאמר: נמנעתי. אנשים נוטים להיפגע נוכח הסניליות
המתגברת של חיי. סניליות שמקורה בשעמום יש לציין. על כל פנים,
בעודי חוקר כל פסיק ותו בסמפוניית התנועות שהתגלתה לעניי,
חיכיתי לשעת כושר לגילוי שמה, אעפ"י שלא מצאתי בו שום עניין.
האין הולם הרבה יותר לפנות לאדם בתנועה מתנועותיו, תחת לקרוא
לו בשם תלוש ממקור או מתוכן? אכן כך. אלא שאי הידיעה בכל זאת
הטרידה אותי.
שתינו קפה וג' עשנה עוד סיגריה. סיפרה שהייתה רוצה ללמוד
עיצוב, בינתיים היא עובדת במשרד עורכי דין. מעבירה בין ידיה
הזריזות חבילה של דפים מצד אחד של החדר למשנהו. בין שאלה לשאלה
הבטתי בפניה. שלב א' בתהליך החיקוי היא ההפנמה. ספיגה וקליטה
של מה שהאדם משדר. עם ג' זה היה פשוט, היא שדרה קלילות, ראש
צעיר ופתוח. תנועות ידיה המוגזמות שדרו היסוס וראשה המטלטל -
פיזור. היא העידה על עצמה כחובבת ספרים לא קראה שום דבר מעניין
מזה זמן מה. יש להניח שנים, כמובן.
התשנו זה את זה בפטפוט וביין. עברה שעה קלה וג' החלה מראה
סימני עייפות. כאשר זרקה את ראשה באוויר נעצמו לה העיניים,
והיא גלגלה את הראש באיטיות מצד לצד. מחשבות ארוכות מתרוצצות
לה שם, מחשבות של צלילים. תווים סתומים. היא פוקחת עיניים
ומחייכת חיוך עייף. עיניה אדומות .
שני מלצרים נמוכים יחסית נכנסים משני צדי בית הקפה. ברדיו שוב
סיפורי אסונות. כמו תסכית אימה לילד: באמצע המסיבה פתאום בום
טראח. אף אחד לא ציפה. השמלה הלבנה התלכלכה- נצבעה אדום.
עכשיו הפה שלה זז והמצח מתכווץ קווים קווים. היא שותה לימונדה
וחוזרת לדבר. ברגע של טעות עיניי נעות מפיה לנקודה רחוקה הרבה
מעבר לכתפה. חדת עין למרות העייפות והיין ג' מבחינה בכשל
ההקשבתי שלי וחדלה באיטיות לדבר. היא בוהה במופגן בחלל האוויר.
עכשיו אני הוא זה שמתרכז. מתחיל במלאכת החיקוי. בהייה רחוקה
שמלווה בטשטוש הראייה . הפה קצת פעור והראש זקוף קדימה. מדי
פעם היד מזיזה יתוש לא נראה.
שליק שלאק . אלפי חלקיקים ,גבשושים של אור, נזרקו לפתע מול
עיני כמו מסך. מוסיקת הרקע של קשקושי בית הקפה מתמתחת כמו קרן
אור שקופה. אני מתכווץ -משתחרר ,נפתח והופך לג'.
מטמורפוזה של עור וגידים. מתגמל, מתהפך, מתגפך לבחורה שלידי.
נקבוביות העור שלי מתכווצות, המוח מתרחב בחלקו האחורי,
האישונים משתנים. צמא תמידי, מטריד, נטבע בחיקו האחורי של פי.
ג' מתעוררת כאילו נעקצה ואני עמה. היא מעיפה מבט תוהה לחיפוש
המלצר. שנתיים מאוחר יותר, בשתיים בלילה מול טלוויזיה סגורה,
תתהה על הרגע הזה שבו לא קמה והלכה בזמן ההתגפכות החקיינית
לוליינית שלי. תחושה אפטית (או שמא בדידות תהומית) גברה על
התמיהה במציאת בן זוגה העירני לשיחה במצב של בהייה כרונית.
היא מזדקפת, יפה לה ככה. מרימה גבה ומאותתת בחינניות למלצר. את
החשבון בבקשה. תודה.
היא חוזרת להביט בי ואני משתקף בעיניה. עקרונית, אני גבר נאה
למדי. במובן היחסי, כמובן. בנות לא שולחות לי פתקים מלאי זימה
בפאבים אפלים אמנם, אבל חיוך נעים וידיים בריאות הם מסוג
הדברים שפועלים בדרך כלל על המין הבוכה. סוג של הרגעה אני משרה
על אותן בנות, שגוש גדול פוקד את גרונן אחת למספר שבועות .
בכייניות. זה קיים אצל כל אחת ואחת מהן וככל שיתנגדו לעניין כך
תגבר הצרה. לא אוהבים אתכן, אתן ישר בוכות. מאבדים עניין אחרי
החזרה האינסופית של סיפורכן, דמעות מבצבצות בעינכן. מלחיצים
אתכן אחרי המתנה מיותרת, וזעם מלווה בתערובת מימית נוזלית נפלט
ממכן כמו זיעה מתוקה ביום קיץ. פלט מקובל במנגנון ההפעלה הנשי.
פלט מתוק וחינני לדידי אך מתיש עבור רוב רובו של המין הגברי.
אם כי לא אחת נטען כי החולשה הנשית המוכרת הזו מעוררת אותנו
בדרכים ידועות.
ג' מביטה בי במבט מנוכר להחריד. אני מתמזג עם מבטה .זרמים של
כחול נפלטים מעיני עושים סלטה קטנה באוויר ונעצרים ממש קרוב
לידה המונחת לצד החשבון. היא רוצה לשלם. אני לא מתנגד. אני תר
אחר השפלת המבט או החיוך המתעוות כלפי מטה. נידמה כאילו ג'
לובשת
מסיכה .עיניה פעורות לרווחה כמו ילד. רגע עובר והיא עוד משהה
את עיניה המביטות ישירות בעיני. אני מחסיר פעימה. זה קורה לי
בערך אחת לעשור.
"מה העניינים אתך?" היא שואלת. "מה זאת אומרת?" אני עונה. "מה,
נגמרו לך המילים?" ג' מתעקשת. עכשיו אני הוא זה שמחייך. עיניה
מתרככות מניכורן.
"לא, כי נראה לי שאם לא בא לך להקשיב אלא לקום וללכת אז עדיף
שתעשה את זה , לא?"
"אוקיי. יש לי בעיה ",אני מתוודה. "קשה לי . אני לא מסוגל
להחזיק את אותו קו מחשבה לאורך זמן"
אני בוער, הוסיף לבי, שורף את קו המחשבה כמו סוף של להבה בנר.
רק הרגשתי זאת וטרם הבנתי, רק דרכה לפעמים אף מחשבה לא חודרת.
רגעים אלו נועדו לחוות.
יומיים אחרי זה, במיטה אצלי בבית, ביקשתי שוב סליחה. החיקוי
במהלך הסקס מטריף את המין הנשי. ברגע שנכנסת לעורן וראשן
הגבולות הם אינסופיים. אצל ג' גם המנגנון הזה עבד אחרת. היא זו
שבחנה אותי. בודקת את החלק האחורי של עיני תוך כדי התערטלות.
לא רק אותי, כי אם את מושא מבטי. על מה אני מסתכל, איפה אני
רוצה להיות. היא זו שחוקרת את תנועותיי. חטפתי סחרחורת.
הרגשתי שאין לי חמצן. התבלבלתי ונהייה לי צפוף. נפלתי. נפל לי.
ג' פערה את פיה ועיניה כאילו בלעה דג. "זה בסדר" אמרה באף
מצונן, רגליה זזות מתחת לשמיכה. המבט המופתע עדיין פרוש על
פניה כמו מניפה.
בבוקר שאחרי פסקתי ביני לבין עצמי, שאין טעם להמשיך את הקשר
שכן מודל החיקוי שלו לא צפוי בעליל ולוקה בחסר. במילים אחרות,
השתפנתי. צימחתי זנב משתלשל בין הרגליים ולסת של קוף. גאה
מתמיד מצאתי עצמי תר שוב ברחובות העיר אחר אובייקט מעניין
לבדיקה.
קיץ בחוץ. יום אביבי חייכן שלאחר פיגוע. האוויר נעים והציפורים
מצייצות. אי שם ,כלומר. ברובד מסוים של המציאות מתחת לצפצוף
האוטובוסים.
השעה 12 בצהרים ואני מתיקה על צבעי היום. כחול של שמיים, כמו
אור של שמש, מתמזגים בקלות יחסית דרך נקבוביות עור פתוחות של
תקווה. עכשיו לפני שנה בדיוק היה עליי להימצא בתוך משרד.
מסדרון ארוך שחוצה מספר רב של חדרים. נקישות רגלי על הרצפה
עמומות ושטוחות. משרדים מרופדים מקיר לקיר היו תמיד אחד הדברים
שמסוגלים להוציא אותי מדעתי. מטריפה אותי התחושה שאיני יכול
לשמוע את צעדי. כמו צל אני פוסע במסדרון מפזר חיוכים לכל עבר.
בום. קלעתי. מזכירה מגודלת אף צדה את מבטי. "אה, סליחה" אני
מביט בה מהוסס. כן, היא תראה לי בשמחה היכן נמצא חדרו של
המנהל. ואגב, קוראים לה מארני.
אני שואף את בושמה. היא בת 32 ( אבל חושבת שהיא נראית הרבה
פחות). רצתה תמיד להיות רקדנית ,אבל אימא שלה הכניסה לה לראש
מגיל צעיר שיש לה רגליים עקומות זוועה. היא הולכת כמעט תמיד עם
חצאית (משהו ברגליים שלה באמת קצת לא בסדר) ויש לה ילדה מתבגרת
בת 12 שנה. היא תנדב בשמחה במהלך פגישתנו השנייה עוד לא מעט
אינפורמציה בנוגע למוצא האב(אירופאי) ועיסוקו (שחקן). חודש
מאוחר יותר יסתבר לי שהתקרית החד פעמית ארעה ביוון , שלשם ברחה
מהבית אחרי שרות לאומי, ושלא שמעה ממנו עוד מלבד פעם אחת שראתה
אותו (או דומה לו) בתפקיד משנה בסרט זר.
היא משעממת אותי פחד. תנועותיה חזויות מראש ותלתליה קופצים כמו
פרסומת לשוקו. הכניסה לנקבוביותיה מותירה בי תחושה של ריק וטעם
רע בפה. טעם של מסטיק ישן ולעוס.
טרם הכרתי אותה ואני חש בגעגוע. אני מתגעגע לג'. געגועים גועים
בי געגע גע . כמו געיית ברווז. עכשיו זה כבר צורך. רצון להיכנס
לוריד בגופה. לנימים בראשה. לפרוץ את קוד המסכה שעל פניה.
אבל לאט לי. אני מקדים את המאוחר.
תמרור עצור מביט בי מבעד לחלון משרד המנהל אי שם בחלק הדרומי
של עירנו. אני יושב מולו. רגלי זו על זו וידי נחות. הוא נע
בכיסאו. איש נחמד. פנים רזות וכתפיים צרות. שמץ של מבטא אנגלו
סקסי בשטף המילים שמציף את חלל החדר. הוא מחפש מנהל מכירות
צעיר ואנרגטי. כזה שיודע את עבודתו ונוח לעבוד בצוות. החברה
התאוששה בזמן האחרון ונתאפשר לה לשכור עוד עובדים. זאת עד גל
הפיטורין הבא כמובן, מוסיף אני ביני לבין עצמי.
המנהל יושב מולי, חיוור וסימפטי, מצומק קצת בתוך הכורסא
הגדולה. לא יקשה, אלא ינעם לי להיכנס לארובות עיניו של איש
זה, שגדל במגרשים ירוקים של דשא וימים אפורים של גשם. נעים
לחדור להוויה הזרה כל כך, המריחה ריח של חוצלארץ: ריח של מים,
של טחב יחד עם אויר צלול ופתוח. אני מגרד את לסתי מיד אחריו
ומושך גולגולתי אחורה.
ודאי. בהחלט. קיימת אפשרות סבירה שאאלץ לעבוד שעות נוספות בלי
תשלום. המצב לא משהו כרגע ויש להביט באילוצים. מצמוץ עיניים
כפול מעביר את השקר הקל.
לא ירחק היום שאילוץ יגרור קיצוץ במשרד, ומצמוץ של מבוכה
ילווה בלחיצת יד אמיצה. אך עכשיו אני עוד בתחילת הדרך, מאמץ
ארשת אופטימית ושמחה בחלקי.
בתור מנהל המכירות החדש של החברה ליצור שואבי אבק המושתתים על
הטכניקה הבלעדית והנוסחה הסודית למיגור אבק ושאר מזיקים אני
משנס מותניים ומתמזג ,לא בלי הנאה, בפעם האלף, עם ראשה המודאג
של עקרת הבית והאם בישראל. אבק. מה גרוע יותר מאותם חלקיקים
קטנים שבאים עלינו לכלותינו. נשאבים על ידי ילדנו הרכים,
ומצטופפים כשאריות תולעים על גבי מיטב רהיטי ביתנו.
רק הוי-טו-סאוזנד שואב ללא לאות כל חלקיק וגרגיר מיותר. כך
שהאוויר נשאר צלול והדירה מבריקה. יתר על כן, ככל שהמחיר מופקע
יותר האישה מתעקשת יותר. אין תענוג גדול יותר לעקרת הבית
המשועממת מלצרוך מוצר שיוציא את ביתה מצוחצח עד מוות. חרדת
הניקיון היא אחד התחלואים המוכרים יותר אצל נשים אשר לא
מסופקות בחייהן. כמו כן, אין תענוג גדול יותר לבעל המודאג
מהמצב הכלכלי חוץ מלהטיח כנגדה של אשתו את הקנייה המופקעת הזו,
כשיגיע הרגע בו יצטער על אותם שלושים אלף שקלים חדשים. והוא
יגיע, רעים ולקוחות יקרים. כמי שמכר שואבי אבק במשך עשור הריני
מבטיח זאת בלב שלם.
רוב רובם של קהל מכירי, לא יראו בעין יפה את הגזלנות החומרנית
שמשתקפת מעצם עבודתי. רק כאן אספר בכאב ,כיצד על אף שעושה אני
את עבודתי נאמנה ,חרדה איומה תוקפת אותי בכל פעם שאני ניצב מול
לקוחה חדשה. התנקשות תת הכרתית בחיי חזרה ונשנתה, בה בשעה
שהייתי שרוי מעולף במיטתי,שקוע במלאכת החלימה. סיוטים,ביעותים,
ושאר תחושות לא נעימות בהחלט. אם נחזור לנקודה בה הופיעו,שהרי
שם התחיל הכל,הרי שלפנינו המכירה הראשונה שלי.
את דיווה (שם בדוי), אישה רגילה לכל הדעות, מתולתלת שער דהוי
מרוב צביעות ועם זאת-חדת עיניים, צדתי בעודי נער צעיר, מוכר את
מרכולתי בעמדה באחד מקניוני ארצנו. קלטתי ישר שני נתונים
מהותיים בדמותה: אחד, היא נשואה זה יותר מדי שנים (טבעת שחוקה
מאוד, ומראה מוזנח קמעה),ושניים- אמרה תחושת בטן או אולי היה
זה מזל של מתחילים- היא עקרת בית, זאת אומרת- מחוסרת תעסוקה
בהחלט .ניגשתי, חייכתי ופתחתי בשיחה.
"סליחה-אני חייב לומר לך משהו" צל של תימהון מרחף על פניה.
העיניים נפתחות לקבלת מחמאה. היא מעבירה משקל מרגל אחת לשניה,
ממתינה. "אצלך, נראה לי שאפשר לאכול מהרצפה" אמרתי "זה הכל?"
היא זורקת. חיוך של הקלה עם מעט אכזבה מגיע.
"זה. וגם- יש לך עיניים יפות" העזתי. "אל תמרח אותי, בחור
צעיר" היא מסיתה את השער המיובש שלה ומחייכת חיוך רחב באמת
"מה אתה מוכר?" , "תעזבי, את בטח שלא צריכה" אני מסית מבט
ממנה, שתתעניין קצת יותר. רק אז היא קולטת את כרזת הפרסום
מאחורי. הטריפל-סאקשיין התגלה במלוא תפארתו. מכשיר דמוי חללית
שתופס למעלה מכל נפח הגיוני, אליו מחוברים שלושה חלקים שונים.
שלושה ראשים למפלצת שלי.
דיווה שם בדוי נדלקת. "זה מנקה על בסיס מים, גם במקלחת?" היא
שואלת בעניין גלוי. יד אחת נשענת קלות על הכרזה, והעיניים זזות
מצד לצד לקריאת דבר הפרסומת. "כמובן. הוא מנקה לך בכל שטחי
הבית כולל שירותים ואמבטיה" אני נוטל מידה השנייה את שקית
הקניות בעדינות ומניח אותה מאחורי דלפק מרכולתי. "תודה רבה,
באמת נחמד מצידך" תנועת ראש מהנהנת, מאשרת, את דבריה. מכאן זה
פשוט. לדיווה שם בדוי אין שקל, ובעלה בחובות, אבל תשלומים
פרושים על גבי חמש שנים , (צוברי ריבית כמובן), פותרים כל
בעיה.
זבנג. המכירה הראשונה שלי. טעם טוב של ניצחון. תחושת שיכרון.
אחרי דיווה שם בדוי הפכתי את הבדיחה הזאת לשיטה. מבט עיניים,
פלירטוט סמוי ,מחמאה או התעלמות, הכל בהתאם למצב הרוח ולאישה.
כסף לא מהווה כאן משחק. נהפוך הוא -הבלתי מושג הוא הנחשק
ביותר. המופרז והמוטרף הוא אמריקה אצלכם בבית, התפלצת זוללת
החשמל היא אביר המגן מפני חיידקים ומחלות סמויות.
נהייתי גלאי לשפת הגוף של בני אנוש. במיוחד תנועות לא רצוניות
ותגובות אינסטקטיביות. כל מה שלא תרצו שאבחין בו, עווית לא
רצונית של עצבנות בשפתיים, קיפאון נבוך של הידיים, דילמה קשה
בתנועות העיניים, אני מתגלגל לי בקערורית העין, רואה את הכל
דרככם.
במשך חודשים שהפכו לשנים ארוכות, חידדתי את חושי בניסוי
ותהייה. המין האנושי התבלט במלוא חולשתו. שפת הגוף והפנים
לימדו אותי את הפחדים והתשוקות. גירוד באף לדוגמא. סממן ידוע
ומוכר למבוכה. חיוך מוגזם- צביעות. מגע יתר- צורך בתשומת לב,
אבל מה עם אדם שיושב ובוהה? הבהייה הייתה לי נקודת תורפה
בנסתרי שפת הגוף. נקודת תורפה שהפכה ביום מן הימים למפתח למכרה
זהב .
כל עוד חייתי באי הידיעה הייתי בוהה שעות בבוהים, נדהם מיכולת
הבהייה שלהם. דקות ללא מצמוץ, עשרות דקות ללא תנועה, שעות ללא
דיבור. פגרים, חשבתי. בתור אדם שדוגל בתקשורת ושפה הייתה לי
הבהייה קיר ומחסום. לך תדע מה חושב לו הבוהה. האם על ארוחת
הבוקר חושב הוא או על תורת הכאוס? אכן שאלה. מי שגרמה לי
להתחקות על התשובה הייתה ג' ותיק הבד הגדול שלה.
חודש נמנעתי מלראותה והרגשתי שראשי עומד להתפוצץ. השם שלה בקע
וגעש מכל כרזה מטופשת על לוחות המודעות. התנועות שלה לא יצאו
לי מהראש. הגעתי אליה למשרד. שוב מסדרונות מרופדים מקבלים את
פני הבאים, שלא יפלו על הראש ויקבלו מכה, חלילה. ראיתי אותה
יושבת ליד מכשיר הטלפון, רגלה נעה על השטיח בקול חספוס, ידה
נוגעת בשרשרת עם תליון דמוי דג ,עיניה בוהות בסדק טיח בקיר.
הנעתי רגלי בתנועה מנימליסטית דומה ,צמצמתי עיני והתכוננתי
לחקותה, הרגשתי סחרחורת.
כנראה שהתנדנדתי קלות דקה או שתיים, כי אני זוכר את ג' תומכת
בזרועי ומגישה לי כוס מים. היא לא חייכה ולא אמרה דבר. מלמלתי
ששכחה אצלי חפץ מגוחך כלשהו שבדיתי באותו הרגע מלבי. היא
התבוננה בפני המשקרות ושתקה. לא יכולתי לעצור את תהליך החיקוי,
ועם ג' הרגשתי שאני נשאב בתוך ואקום. כששתקה והתבוננה לכיוון
החלון התכווצו אישוניה לשתי נקודות שחורות. מלבדם שום אבר לא
נע בגופה. שאלתי אותה אם תבוא איתי לקולנוע . ענתה שסרטים אינה
אוהבת במיוחד אבל מחר בצהריים היא הולכת להחלקה על הקרח. אני
מוזמן להצטרף. רגליי, יציבות בדרך כלל, רעדו קלות כשיצאתי
ממשרד עורכי הדין.
אם הייתה ג' היפראקטיבית ותזזיתית בפגישתינו הקודמות הרי שעתה
עטתה מראה ספינקסי לחלוטין. זכרתי את התתגפכות הלולינית שלי
בעת החיקיון הבהייתי בו נתקפתי בעת פגישתנו בבית הקפה, וחשתי
צריבה של ייחולים. מבט עיניה החולמני של ג' גרם לי אז לשקיעה
במצב של פנטזיה שמימית כמוה לא ידעתי מעולם. אורגזמה מוחית
אותה ניסיתי לשחזר ללא הועיל בפגישות עם בריות שונות
ומשונות.עכשיו גרמה לי הבהייה הספינקסית של ג' לרעידות כמעט
פרקנסוניות.
אמרתי לעצמי שהיא מחליאה אותי. יושבת לה קפואה כקרח, עיניה
דוקרנים ופיה כספת סגורה.
בדרך חזרה הביתה , באחת משדרות עירנו, מוליד מפגש קצר עם מנקה
רחובות, המניע את כליו ברעש תוך אגרסיביות חרשת, פנטזיה
מקברית קטנה אודות ביתור גופה של ג' באמצעות מחלקיים על במת
הקרח.
בלילה באה אלי דיווה שם בדוי בחלום. היא הסתובבה על צירה כמו
קרוסלה בלונה פארק ופתחה וסגרה את פיה. רעש צורמני של מכונות
ליווה את סיבובה. לפתע דמם הכל והיא לחשה לי מילים עתיקות כמו
ארמית מקולקלת: ברא צפרא עברה. בשלח ורצת אכא. זרועותיה סוגרות
על גרוני אך עיניה מלטפות. הרגשתי שגופי מתקשה ומתרכך לחילופין
ונהייה לי קר וחם גם יחד. התעוררתי מכווץ לרוחב מיטתי.
בבוקר שאחרי הגעתי לעבודה מקופל ומעוך כמו בדל סיגריה. המנהל
האנגלו סקסי שלי שאל אותי באדיבות אם אני בקו הבריאות. עיני
הפתוחות רק למחצה, לחיי הלא מגולחות וחולצתי המשוכה החוצה
כנראה הסגירו את אשר עבר עלי בלילה. ביקשתי את סליחתו,הוא הנהן
בראשו המוארך. חזרתי הביתה לישון.
בשעה שתיים וחצי נפגשנו, אני וג', בכניסה למועדון ההחלקרח
האווילי במראהו, ובשעה שלוש כבר היינו מאובזרים באותן נעליים
רצחניות. בעודי נשען על המעקה צפיתי בה מחליקה. תנועותיה היו
מגושמות ופניה הביעו מאמץ מיוחד של מתחילים. מדי פעם הייתה
מסתובבות באיטיות שהזכירה לי את סיבובו הקוסמי של כדור אליפטי
מסוים. היא הייתה במצב רוח עליז הולכת בזריזות מהרחבה לחדר
ההלבשה ומשם מפטפטת איתי כל הדרך החוצה. וכל אותה העת לא חדלה
מלהזיז את ידיה לכל הכיוונים.
נהנית? היא שואלת
אני לא ממש חזק בזה, אבל, כן, היה נחמד אני עונה
אני לומדת אצל מר דבירו, הוא מורה מעולה, שם לב לפרטים ונורא
סובלני. רוצה מסטיק?
סירבתי. עוד נקודת תורפה . חלשות אופי לשמה ביטאה עבורי
הלעיסה האינסופית של חתיכות גומי ממוחזרות.
"אני מנסה להפסיק לעשן" היא מחייכת אלי בעיניה.
חייכתי באופן לא רצוני וחדלתי מיד ברגע שהבחנתי בעווית. כנראה
התקבל הדבר בצורה משונה שכן פרץ של צחוק בקע מכיוונה של ג'.
בלעתי את העלבון וקניתי לה גלידה. כמו חיה קטנה ליקקה את הכדור
הורוד. קניתי סודה להוריד את הבחילה שחשתי והתיישבתי איתה על
הספסל.
מבט אחד שלה בשמש פתח לי את אותו ערוץ קסום שבמוחי. מחומשים
בהירים של אור מרחפים מול עיני כמו תווים של שירה. ראשי עף
לאחור, עיני נעצמות למחצה, פי נפתח. ג' ודאי טועה לחשוב שאני
נח. אני מרחף בין עיגולים גדולים של תודעה. אינסוף של זמן
ומרחב. התגפכתי ואיבדתי תחושה. כמה זמן עבר עד שג' הניחה ידה
על כתפי, איני יודע. "נירדמת"- היא אומרת בחיוך שקט. עיניי
עדיין עצומות וקול פנימי מאד מתחנן שלא תשלוק אותי חזרה. זרם
דק של צפצוף חדגוני קוטע את הריחוף התת הכרתי שעה שג' מניעה
ברכות את זרועי. "סליחה, נמנמתי קצת, נזוז?" אני אומר בזריזות,
אולי סמוכה מדי להתעוררותי המודעת שכן ג' מרימה גבות בהפתעה
ומהנהנת- נזוז.
פי יבש, כשם שהיה בהתגפכות הראשונה עם ג'. יובש בתחתית הגרון
צמוד לתחושה כבדה בחלק האחורי של גולגולתי.
אני מביט בג' ומבחין לראשונה בבליעה התדירה יחסית של רוקה.
צמאה? אני שואל. "תמיד קצת יבש לי בגרון אז התרגלתי" היא עונה.
איזו כסילות, אני חושב. כפי שאדם מלוכלך לא יטרח לנקות את גופו
כי יתלכלך שוב בסופו של דבר ומכאן שיישאר לא נקי דרך קבע.
אני קונה פחית שתייה ונותן שלוק לג'. היא שותה כמו כלבלב
שהתרוצץ יותר מידי. משונה, כנראה שהמבט הבהייתי שלה נובע
מהתייבשות כרונית.
אני מחליט לבחון האם החולמנות הגימללית נובעת מיובש קריטי. אני
משכנע את ג' (לא בקלות יתרה ועם הרבה גיוס של קסם אישי) לבוא
איתי לארוחת ערב אצל ידידי, ד"ר קונדריאה, בביתו אשר על ההר
מחוץ לגבולות עירנו. הרופא (אף אוזן גרון במקצועו אך פסיכולוג
בנפשו) גר בגפו בבית ענק עם חלונות מרובעים. לארוחת הערב צורפה
כשידוך מיודעתנו מארני .
הוא מגיש לנו צלי ותפו"א. מארני סופרת לעיסות בביסים קטנים וג'
מפתיעה באכילה איטית ומתונה . את שעת הצהרים של אותו היום
ניצלתי לשליחת מייל לידידי הרופא בזה הלשון:
" חבר יקר!
הועיל נא בטובך לאשר את קבלתה של הזמנתך משכבר הימים בנוגע
לארוחת הערב. בצירוף שידוך מתולתל שער עבורך יגיע ידידך עם
אובייקט חדש. אני נזקק לאבחון קצר. שים לב להרגלי השתייה שלה
בזמן האוכל, והאם היא סובלת מהתייבשות."
ידידי בעל המחשב תומך האנגלית בלבד שלח לי תשובה כי:
U HAVE LOST U'RE MIND COMPLETELY MY FRIEND BUT O.K, JUST FOR
THE HELL OF
IT ...
נחרדתי לגלות שבאותו הערב משנים את השעון ואבדה לי שעה.
בשפתיים קמוצות וגבות מכווצות אני עט לכוון את שעוני ביתי.
מלבד שעון הקוקייה המתפורר.
בשעה שש כלומר חמש, ימח שמם, אספתי את ג' מביתה. מארני ישבה
מאחור, ידיה על ברכיה. מן המראה נראה אפה גדול מהרגיל,דבר
שגרם לי לחשק לא מובן להתבונן בו ללא הפסקה. קיוויתי לתפוס את
ג' באחד ממצבי רוחה הדברנים אך היא שוב התחזתה לספינקס. הפה
אגרוף קמוץ והאישונים נקודותיים.היא לא הביטה בי ואני התבוננתי
נמרצות במראה.
נסענו. פתחתי חלון להפיג את הבחילה. ברדיו 20 הרוגים ו"בצידי
הדרך מוטלים מתינו". סעו בזהירות, צמתים ידועות פקוקות.
אחרי תפוחי האדמה הרכים מדי, פתחה סוף סוף ג' את פיה ולא לשם
לעיסה. יש משהו לשתות חוץ ממים?
בינגו. אני משתהה דקה לפני שאני זורק מבט מלא משמעות לידידי.
זה מגלגל את עיניו בחוסר עניין. יש קולה ומיץ תפוחים. ג' שותה
משניהם בזה אחר זה.
שיחת הערב נסובה באופן טבעי על המצב המדיני. עוברים לסלון, חדר
המונה חמישה קירות ריקים, תקרה גבוהה, שתי שידות וחצי תריסר
גופי תאורה שונים. על רקע שיחתנו שעברה לדיון בסוגי הצמחים
הנובלים בגינת ידידי (מארני על עץ גוייבא: נורא מיוחד, אך
קוראים לו?) נשמעות בטלוויזיה חדשות. שוב אגדות עמים: שני
מחבלים הלכו בדרך בים בם בום, אחד הטיל פצצה בוערת ,בים בם
וההמשך ידוע מראש.
בזמן שהחזרתי את ג' לביתה נישקתי אותה ארוכות ברהיטות ובלהט,
ומיהרתי לביתי להתקשר לידידי הד"ר. ד"ר קונדריאה לא אבחן אצלה
שום מצב של התייבשות כרונית, תחת זאת יעץ לי בפעם האלף ללכת
לטיפול. אמרתי לו שאלך ברגע שיפסיקו לו הטיקים בעין. הוא אמר
שזאת בעיה רפואית שנובעת משריר חלש. אמרתי לו שהוא אימפוטנט
ולכן אישתו עזבה אותו. הוא אמר שהייתי חולירע ונשארתי חולירע
ואין לו מושג למה הוא נכנס לשטויות שלי.
יום למחרת ,ללא הודעה מוקדמת,לא הלכתי לעבודה אלא פניתי נמרצות
למשרדה של ג'. היא נבהלה קצת לראותני (עיניים פתוחות לרווחה,
פה פעור) ותנועותיה הגולמניות הביעו התרגשות. היא שאלה מה אני
עושה שם. עניתי שהיא לא יוצאת לי מהראש, שהייתי חייב לראותה,
ואם נחסוך מהקורא קצר הרוח פרטים מלאים, הרי שהכרזתי על
תחושותיי אליה בדרך הפיוטית ביותר שידע האדם.
כעבור חצי שנה שעברה בחודשיים, עברנו לגור יחד בדירתי אשר בלב
עירנו. חיינו בתוך אינסוף רגעים של בהייה ושתיקות ממכרות. ג'
צופה בטלוויזיה ואני דרכה, מעמיד פנים כישן. כיוון שפוטרתי
מעבודתי חזרתי לעבוד כעצמאי, ומכרתי את מרכולתי זוללת האבק
והכסף מבית לבית. חלומות הבעתה הרצחניים של דיווה שם בדוי הלכו
והתמעטו. תחתם חדרו לתודעתי חלומות בהקיץ שטופי שמש של חלקיקים
חמשושיים ואווריריים, דמויי קרדיט הבית, הצפים בריחוף אינסופי
גם בשעה שהייתי צופה בלקוחותיי, תוהה על קנקנם. דיברתי לאט,
מטעים את ההברות ומחייך מדי פעם. אנשים התכשפו לחיוכי אך לאו
דווקא רצו לקנות ממני. מדי פעם היה צף חלקיק מואר, מגיח מהחלון
האחורי של גולגולתי, ונעמד כמו פרפר חינני על ראשה של עקרת
הבית, היושבת קשובה מולי. הייתי מאושר, מרעיף אהבה וחום על
סביבתי.
אין ספק שהדבר פגע בהליך התקין של עבודתי ומעותינו הלכו
והצטמצמו. בעיניים קרועות לרווחה סיפרה לי ג' שעקב מצבינו לקחה
לעצמה עבודה נוספת בטיפול בילדה מוגבלת.לא הבעתי התנגדות
מסוימת רק נגעתי בפניה של ג' והתוודיתי בפעם המיליון על אהבתי.
הבטחתי לה שהכל יהיה בסדר כך או כך ונסתדר בכל מקרה. "אני
אתחיל ללכת ברגל" אמרתי לה "במילא אוטובוס זה כבר לא בטוח".
היא בלעה רוקה במהירות ועיניה התרחבו כמו מתוך חלום. כתגובה,
ולראשונה אף בלי התכוונות מיוחדת התגפכתי למצב בהייתי מזוקק
וטהור. כנראה עבר קצת זמן, שכן מתוך ריחופי הקוסמי שמעתי את ג'
מיבבת קלות ומרטיבה את פני. פי הנפתח שכח, כפי הנראה, את
פעולת הבליעה ורוק סמיך הרטיב את צווארון חולצתי. הרגעתי אותה
שכן היא הייתה שקועה במצב של סערה רגשית נשית מוכרת. אדם נבון
ישכיל לראות, שהחלום הקיצי שתקפני אין לו ולא כלום להשגות
הפנטזיונריות שהטיחה בי בת זוגתי הגולמנית.
היא התעקשה שאפנה לאבחון, טענה שאני מתנתק ומאבד יכולות
מוטוריות בסיסיות כמו בליעה ומצמוץ. תהיתי מה מבינה שיה שכמוה
בעניינים כמו מודעות ומוטוריקה, אך חלום דיווה מבעית במיוחד
גרם לי לרצות, מסיבות אחרות, לפנות לאדם מקצועי.
לפרופ' זלאט הפנה את ג' ידידי דר' קונדריאה. מצאתי את עצמי שוב
במסדרון ארוך מאוגף חדרים לבנים, הפעם ללא שטיחים אפורים על
הרצפה. באזור הצפון הישן של עירנו עליתי במעלית לעבר פרוזדור
שנצבע בלובן מחריד. פרופ' זלאט קידם אותי בברכה והורה לעבר
כורסא נוחה למדי. בחנתי את שפת גופו הנינוחה ומבטו השלו. במבט
ממוקד וכתפיים רפויות ביקש ממני לספר לו על ההתנתקויות אותן
אני חווה. עניתי שאין לי מושג מדוע בחרה ג' להשתמש במושג זה אך
הנאה צרופה בלבד אני מרגיש מאותו נמנום קיצי שחוטף אני אחת
לכמה זמן. לשאלה הבאה מצאתי את עצמי משקר. לא, ודאי שלא כל
יום. אחת לשבוע לערך. בזהירות הפנתי את שאלותי אל עבר מטרתי
האמיתית של פגישתינו. כמו מלך פרעה,ביקשתי שיפתור אותי
מחלומות הבעתה על דיווה שם בדוי. על פני השטח, כך נראה לפרופ'
זלאט, מדובר ביסורי מצפון קשים הנובעים מנפש רגישה וחצויה.
מתוך המלל הרב של השיחה זכור לי זאת: האם נדמה היה לי שאני
שולט בהחלטות לקוחותי? האם חרד אני לגורל לקוחותי הנכנסים
למלכודת כספית? ובכלל, האם אני סובל מחרדות? פרופ' זלאט בחר
לשאול שאלות טריוויאליות ושבלוניות להפליא תחת לתת מזור
לפצעיי. סבלנותי עמדה להתפקע. שעתיים מאוחר יותר אווכח ביני
לבין עצמי כי הפרופסורה המכובדת של רופאי שנויה במחלוקת וכי
רבים מתלמידיו הגולשים באינטרנט מערערים על הזריזות בה קיבל
דוקטורינה. כמו כן, נרמז במעורפל על סטיות מין שונות שמיוחסות
לרופא.
חושי החדים, אם כן, לא הטעו אותי. מצמוץ שפתיו תוך כדי שיחה
גרם לי לאבחן אצל הפרופ' נטייה הומוסקסואליות ברורה בעליל.
גמלתי בליבי להמנע מלחזור למרפאתו שוב.
חזרתי הביתה לגימללית שלי, לוליינית האישון. פותחת עיניים
בבוקר ובוהה בקרן אור מזדחלת דרך התריס.
שליקליק שלאק, אני מתגפך, הופך את כיוון מחזור הדם, מרגיש
אותה שוקעת במרווחים שבין נקבוביות עורי.
שעה של יום, כמו עונה של שנה היא עוברת ,ואני ניצמד לדופן
גולגולתי.
ידי מוטלות לצדדים, אישוני עיני מתעגלים ופי נפער.
ג' עזבה אותי בעודי מונה חמשושים של אור. כמו מתוך אקווריום
נשמעו צעקותיה, ובכייה התעוות לצליל מזויף, כמו ווקמן שנגמרות
לו הבטריות. רגע בודד יתחלק לאינספור ואני עוד אראה אותה,
יושבת מכורבלת בתוך חדר סגור, מחומש קירות, בוהה לעצמה מול
טלוויזיה סגורה.
אני מכבה לה את האור. לילה טוב גימלולית. ליל מנוחה ,היא עונה
בחיוך. עיניה דולקות כמו שני פנסים.
|
