"תן לי להיות קצת לבד" התחננתי בעיניים שנטפו דמעות שחורות.
"אבל..." התחלת לגמגם, וראיתי בעיניים שלך שאתה רוצה להישאר.
"מה קרה?" שאלת, "כלום, לא קרה כלום" לחשתי מוחה עוד מסקרה
מהריסים, "נו... ספרי לי". כשאנשים מתעקשים לשמוע מה קרה, אתה
יודע שזה לא מרצון לעזור אלא מסקרנות. זה כמו שיש תאונת דרכים
וכולם מתאספים מסביב, בשביל האקשן.
"לך", אמרתי בתוקפנות, מפסיקה לרגע לבכות, פתחת את הפה להגיד
עוד משהו אבל כנראה שהבנת שעדיף לוותר.
קברתי את הראש בכרית והכתמתי אותה בשחור, כמו טיפות של דם,
התפזרו הדמעות על הסדין הצהבהב והתמזגו בבד.
הרמתי מבט והבטתי סביב, תרה בעיניי אחר השמיכה, אחרי חיפוש קצר
בין ערמות של בגדים, דפים, ספרים, נעליים וקופסאות מצאתי את
שמיכת הפוך החדשה שלי, מאז שעברתי להתכסות בפוך הכל השתנה, פוך
זאת שמיכה הרבה יותר נחמדה מסתם שמיכת צמר שמצפים בסדין, מתחת
לפוך מרגישים מכוסים באמת.
התפשטתי לגמרי והזדחלתי מתחת לשמיכה. הרגשתי שהגוף שלי ממש
קטן, בתוך הפוך הכבד והגדול. הרגשתי אפילו יותר לבד, הרגשתי
בודדה.
חיכיתי בעצבנות שתענה לטלפון, "היי" לחשתי, ויכולתי לשמוע אותך
נאנח. "בוא בבקשה, אני מצטערת, אני צריכה אותך."
אחרי עשר דקות הגעת, פתחתי לך את הדלת עירומה וסחבתי אותך
למיטה, מנשקת אותך בעוד אתה מסיט את השיער שנדבק לפני הרטובות
מדמעות.
עכשיו שנינו שוכבים יחד מתחת לפוך, אתה ישן כאן לצדי, אני
מרגישה את הנשימות שלך נחות לי על הצוואר, ואני עדיין לבד,
קטנה, בודדה מתחת לפוך.