פתאום אני מרגישה את הצורך המוכר לקחת את העט בין אצבעותיי,
לחוש אותו בעצב ובמתיקות,
כפי שאחזתי אותך פעם-
בין אצבעותיי ונתתי לך לחמוק מהן כזרם המים הקפואים,
שעוברים ומלטפים אותי במקלחת.
גם הם חמקו ממני אותו לילה - אותו לילה שלעולם לא יישכח,
ותמיד יחזור אלינו, כן - גם אלייך.

אני מרימה את העט וכותבת עכשיו מילים,
סוף סוף הן באות אליי עכשיו,
כפי שבאת פעם גם אתה.

היה בי צורך מוזר עכשיו, לקחת את תיבת העץ הישנה,
לסנן ממנה את כל המכתבים שלך והשירים שכתבת אליי,
וקראתי אותם עכשיו,
אחד אחד - כסכינים חדים היישר אל אותה צנצנת הזכוכית שבה שמת
פעם את כל התכונות הטובות שלי,
אבל אז היא התנפצה - כמו עכשיו.

אתה מחזיר אליי אותי, את הכתיבה הזו שחיברה אותנו פעם.
זה אתה שמחזיר אותי אליי עכשיו, אפילו שאתה מזמן לא פה.

שלמה שר לי ברקע,
את אותם שירים שהיה שר במיוחד בשבילנו פעם.
אותן הרגשות כמו אז עוברות בי עכשיו,
אותו הרעד, אותה נפילה מחוייכת.

אותו העט, שהיה חבוי בתיבה, כותב וכותב.
צלצול טלפון לא קוטע את המילים האלו שנכתבות בשבילך בתוך מחברת
שירים. זה לא שיר. זה חוט שנמשך מעל לשנתיים עוד מעט, עוד כמה
חודשים יהיה ראש השנה, כמו לפניי שנתיים, כשגן ורדים חשוך כישף
אותי.

והחוט לא נקרע בי, למרות כל הנסיונות וכל מה שעבר.

היית סוד.
עכשיו אני מנסה לשחזר את אותו לילה שדימיינתי אותך, אותי בשמלה
סגולה.

וזהו סיפור,
שאותו אספר לילדה שתיהיה לי.
רק היא תדע הכל,
רק היא תבין אותי
ותחבק אותי
כשאספר לה את האהבה הזו - שאפילו בסרטים אין.

ואוליי היא תבסס על זה סרט,
אולי אחרי מותי.
אולי היא תכתוב על זה.
ואולי היא תשכח.

ואולי אקרא לה על שמך.

ואולי היא תחפש אותך פעם,
ותחזור באוזנייך על כל הפרטים, לא תשמיט דבר מסיפורנו.
ואתה תביט בה.
ואולי זו תהיה הפעם הבאה שתראה אותי,
בפניה.

וייצבט בך הלב,
כי תדע שאני תמיד אהבתי, למרות הספקות.
ולא תוכל להחזיר דבר, מלבד הזכרונות.

ואולי זה סתם סרט שרץ לי בראש.
כפי שאתה רץ בתוכו הלוך ושוב.