"אני חושבת שזה מספיק," אמרתי לרונן. " תולעי המשי האלה עדיין
קטנות , ואם נאכיל אותן יותר מדי הן יתפוצצו, כמו שקרה לדגי
הזהב שחווה קיבלה ליומולדת שלה."
רונן הנהן והפסיק לקטוף את העלים הירוקים והגדולים של עץ התות.
ראיתי שגם הוא רוצה להגיד משהו חכם כזה, החלטי, כמו שאני
אמרתי, אבל בד"כ הוא לא ידע מה להגיד אז הוא ירד מהעץ ומשך
בכתפיו. הוא נתן לי את העלים הטריים שעסיס העץ עוד נוצץ בבסיס
הפטוטרת שלהם. אני הייתי אחראית על החלק בקריטי הזה של לסדר את
העלים בתוך קופסת הפלסטיק המכוסה בניילון מנוקב. ובאמת הקדשתי
הרבה זמן לסידור העלים, מעמידה פנים שאני עושה את זה עם הרבה
ריכוז ומחשבה. אבל המחשבות שלי רצו בכיוון אחר.
"אתה רואה - צריך שכמות העלים בתוך הקופסא תהיה שווה בכולה,
וגם הגודל שלהם."
איך אני מרחיקה אותו, אותנו, מהבית לכמה שיותר זמן?
"שכל התחתית תהיה מכוסה, וגם צריך להוציא את העלים הישנים
והמחוררים ולזרוק אותם החוצה."הרמתי עלה שהיה אכול בחלקו
הגדול. "הנה, בוא תנסה אתה."
עוד מעט מחשיך ורונן פוחד מהחושך, לאן אני אקח אותו?
רונן, עם הבעה של יראת כבוד כאילו הוא אבא שבת בקבלת שבת, ניגש
ובתשומת לב עילאית התחיל להוציא את העלים הישנים.
"אתה יודע שבשיעור טבע המורה לימדה אותנו שאם מטפלים יפה
בתולעי משי הם בונות לעצמן בית לבן ועגול כזה שקוראים לו גולם,
ואז הן נכנסות אליו וישנות בפנים הרבה זמן, וכשהן מתעוררות הן
הופכות לפרפר עם כנפיים מקושטות וצבעוניות. כל החיות מקנאות
בהם, בפרפרים, כי גם הם יכולים לעוף וגם הם הכי הכי יפים."
לא הייתי בטוחה שרונן שמע אותי, הוא היה כולו שקוע בהחלפת
העלים. יופי, זה נתן לי קצת זמן לחשוב בלי שאני אצטרך להעסיק
אותו.

לא מצא חן בעיני האיש הזה שבא לאמא. היה לו ריח רע מהפה וחור
בחולצה איפה שהבטן, אבל קצת הצידה יותר. אמא הסתכלה עליי במבט
הזה שיש לה מאז, מלפני 3 חודשים, כאילו אין לה שום דבר מאחורי
העיגול החום של העין ורק אמרה לי " קחי את רונן ולכו לשחק
למטה". לא רציתי לדעת מה קורה, ולא נראה לי שאמא רצתה להסביר.
רצתי לחדר שלי ומצאתי את רונן שם, בוהה מוקסם בתולעי המשי
שהבאתי אתמול מביה"ס. לקחתי אותו ביד ומשכתי אותו לכיוון הדלת,
אבל הוא לא הסכים לזוז. הוא רצה להמשיך להסתכל בתולעים. לקחתי
מהר גם את הקופסא ואז הוא התחיל ללכת אחרי.
"אחרון למעלית ביצה סרוחה,"אמרתי לו והתחלתי לרוץ. צחקתי בקול
רם במיוחד כשעברנו ליד הסלון, כדי שהוא לא יראה את האיש ואת
אמא, שעכשיו ישבו על הספה נורא קרוב.
בד"כ לוקח 10 דקות להגיע לחורשה של עצי התות, אבל היום התעכבתי
עם רונן על כל דבר הכי קטן בדרך : חתולי הרחוב בפחים, ענן
בצורה של דרקון עם עשן, קלאס שהיינו חייבים לקפוץ בו כדי לעבור
הלאה ותחרות של מי מזהה איזה מהכביסה התלויה שייכת לאיזה
מהשכנים.
רונן סיים לסדר את העלים והסתכל עליי מרוצה מעצמו, מחכה שאני
אבקר את העבודה שהוא השקיע. מתחתי את הפה לחיוך הכי גדול
שהצלחתי ואמרתי לו : " נהדר! אתה ממש מומחה בתולעי משי."
רונן קרן, העיניים שלו נפתחו גדול והוא חייך עם כל השיניים
בחוץ.
" בוא נלך לגן הציבורי," אמרתי לו. " תולעי משי אוהבות גנים
ציבוריים. אולי נפגוש שם חברות שלהם ונוכל לצרף אותם לאוסף ואז
לא ישעמם להם."
וגם יש שם פנסים ורונן פחות יפחד מהחושך.

"גינה ציבורית ומשחקיה עי"ן-שי"ן אברהם קרן." רונן קרא לאט את
השלט כשהגענו לגן, כדי להראות לי כמה יפה הוא קורא.
"כל הכבוד," הגבתי בהתלהבות. " ע"ש זה קיצור של 'על-שם'
,"הסברתי, " כמו שלי קראו על שמה של סבתא."
רונן הנהן שהוא הבין.
חיפשנו בכל השיחים תולעי משי, אבל חוץ מכמה חיפושיות לא מצאנו
כלום. הורוד של השקיעה כבר נעלם ונשאר רק הכחול הכהה שבא לפני
הלילה. ראיתי שרונן כ"כ עסוק בחיפושים שהוא לא שם לב.
"בוא נלך לשחק קצת במיתקנים. בטוח שהתולעים אף פעם לא התנדנדו
או התגלשו. בוא נעשה להם קצת כיף."
ראיתי שרונן אוהב את הרעיון של לשחק עם התולעים ועברנו אחד אחד
על כל המיתקנים כשאני מחזיקה את הקופסא ביד. בחלק זה היה ממש
לא פשוט כמו בסולם ובגשר-החבלים, אבל כשגמרנו את הכל אמרתי
לרונן שהתולעים כ"כ נהנו שחייבים לעשות את הכל עוד פעם. ראיתי
שהוא כבר עייף, אבל שכנעתי אותו שבשביל שהתולעים יהיו שמחות
אנחנו חייבים. אחרי הפעם השלישית שעשינו את כל המיתקנים כבר
היה חושך גמור, ואפילו הצרצרים התחילו לשיר.
"ליבי, אני רוצה לחזור הביתה." ראיתי שרונן אזר את כל האומץ
כדי להציע משהו שיכול להיות שיהיה מנוגד לרצון של תולעי המשי.
הוא כבר באמת נראה תשוש ורעב.
" רגע, התולעים נורא התעייפו והם צריכות לנוח קצת לפני שנתחיל
ללכת חזרה."
מצאתי ספסל שהיה מוצף באור הפנס שמעליו, הנחתי עליו את הקופסא
והתיישבתי.
" בוא ותשכב כאן ותשים עליי את הראש קצת, ועוד מעט נלך חזרה."
רונן נשכב על צידו, מכסה בקושי חצי מהספסל בגופו הקטנטן, ושם
את ראשו בחיקי. ליטפתי אותו.
"אתה יודע,יש עוד המון דברים מעניינים נורא על תולעי משי,"
אמרתי. ראיתי שהוא עוצם עיניים ומקשיב לי בעוד השינה מתחילה
לעטוף אותו. אם אני רק אמשיך לדבר מספיק זמן אולי הוא יירדם. "
למשל, אתה זוכר שסיפרתי לך שהתולעים בונות בתים וישנות בהם? אז
הבתים האלה בעצם עשויים מחוטים לבנים ודקים ועדינים, והתולעים
מכינות מהחוטים משהו כמו שמיכה לבנה חמימה שממנה הם בונות את
הרצפה והתקרה והקירות של הבית . הם מתכסות בבית - שמיכה שלהן
וישנות שינה עמוקה כמו שנת חורף של דובים, וכשהם קמות הם
משתנות לגמרי ויש להם כנפיים וגוף ומחושים והם פורסות כנפיים
והם חופשיות לעוף גבוה מעל לכל המקומות האלה שבתור תולעים הם
ראו רק מלמטה, מהאדמה. מקומות שבתור תולעים הם אפילו לא חלמו
שקיימים. הם מבקרות בכל הפרחים ובצמרות העצים ובקנים של
הציפורים , ומנפנפות לשלום לכל החיות שצחקו עליהם כשהם עוד היו
תולעים קטנות ומכוערות. אבל בארץ סין הרחוקה קורה משהו אחר.
שמה האנשים אוספים את התולעים כשהם עוד בתוך הבית שלהם, בתוך
הגלמים, ומושכים את החוטים של השמיכה שממנה בנוי הבית. הם
פורמים את החוט עוד ועוד, כמו שאבא פרם את החוט של העפיפון שלך
בקיץ שעבר, כשהעפנו אותו בים והוא נפל והסתבך, אתה זוכר? הם
לוקחים את החוט הזה ומכינים ממנו את הבד ההכי נעים ומלטף שיש
בעולם - בד שקוראים לו משי, על שם התולעים שלו..."
לא ידעתי איך להמשיך מכאן, פחדתי שרונן ישאל מה קורה לתולעי
המשי אחרי שמפרקים להם את הבית. הצצתי לעברו וראיתי שהוא נושם
בכבדות, רדום על ברכיי.
נשענתי לאחור, עוצמת עיניים ומלטפת אותו.
" ליבי? " הוא שאל אותי פתאום, חצי מתוך שינה.
פקחתי עיניים , "כן ? "
" את חושבת שאבא הפך לפרפר ? " שאל.
" מה ?? "
" שאלתי אם אבא פרפר ? "
" למה שהוא יהיה פרפר ? "
" כי את זוכרת אז, שהוציאו את אבא מהאוטו הזה, איפה שהיו כל
האנשים שבכו והוא היה עטוף בשמיכה לבנה כמו שאת אומרת וישן.
אולי הוא הפך לפרפר והוא עף לכל מיני מקומות יפים כאלה ולכן
הוא לא חוזר הביתה...? "
עיניי התמלאו בדמעות. נחנקתי.
" כן, רונני, " אמרתי, מתפללת שהוא לא יבחין בקול הרועד שלי ,
" אבא הוא פרפר יפהפה. לך לישון. "