לאחרונה אני תוהה שמא אני מאבדת את עצמי. לא לדעת, אם כי גם זו
אופציה לנוכח ההתפתחויות האחרונות בחיי. סבורתני, שזהו תהליך
שעובר על כל בני העשרים ומשהו.
אנחנו כל-כך שבויים במעגל הקסמים של תואר אקדמי ולמצוא את האחד
והיחיד / האחת והיחידה וקידום בעבודה ובית עם משכנתא לכל החיים
(כי אם כבר בית, אז להשתעבד- אלא מה?) וצעצועים לילדים ועוד
ועוד, שכבר שכחנו מי אנחנו באמת, מתחת לכל התמרונים והעמדות
הפנים.
שיטת המקל והגזר הפכה את כולנו עבדים למטרותינו. מאיזושהי סיבה
לא ברורה, אנחנו באמת מאמינים שאם נמשיך לרדוף אחרי הזנב של
עצמנו, איזה קתרזיס סופני יגיע לסיבוב בשכונה שלנו.
תסכול. שוב ושוב אנו נדהמים לגלות, שרשימת המטרות שלנו גדלה
ללא כל פרופורציה ליכולתנו להגשים אותה, ושאת פירות עמלנו נזכה
לקצור רק בפנסיה. ובפנסיה, כידוע, אף אחד כבר לא באמת קוצר.
ואז, רגע לפני שאנחנו מאבדים את עצמנו לחלוטין, אנו נתקפים
פאניקה נוראית וחשים צורך אדיר להאזין לאוסף של א-הה / טירס
פור פירס, כדי לחזור לילדות ולהיזכר מי אנחנו באמת. אז פלא שיש
עכשיו רטרו לאייטיז בתל-אביב?
חבל.