לונדון בלילה היא מזויפת: הכל מלא אורות ונוצץ, כאילו מזמין
אותך ליהנות, מראה לך כמה שהכל יפה רק בשבילך. ובעצם, אתה כזה
קטן שאתה פשוט נבלע בתוך ההמון. במיוחד אם אתה לבד.
דין היה רק בן 22 כשברח מעצמו. הוא תכנן לעצמו טיול נחמד
באנגליה. לנסוע למזרח זה נדוש, וחוץ מזה, הוא היה צריך מקום
שיהיה בו אוכל שהוא מכיר, כי דין, איך לומר, קצת מפונק.
לדין אף פעם לא היה טוב בחיים, אבל ההורים של דין אף פעם לא
לימדו אותו שמעצמו הוא לא יכול לברוח. זה הרי לא מסוג הדברים
האלה שההורים מלמדים אותך, כמו להסתכל ימינה ושמאלה לפני
שחוצים את הכביש, או לא לאכול בשכיבה.
לדין הייתה פעם חברה, שלא סתם אהבה אותו, אלא ממש סגדה לו.
כשהם היו שוכבים, העיניים שלה היו זזות כאילו אמרו "רק בשבילך,
רק בשבילך". כך לפחות חשב דין, לפני שהיא עזבה אותו בשביל איזה
אידיוט אחד.
דין חושב שאם אתה מתרחק מהבעיות שלך אז הן נפתרות. דין חושב
שלשבת על טוואר ברידג' בלילה ולהסתכל למטה זה פחות מפחיד מלשבת
בבית שלו ברמת גן. דין חושב שכמה מיוזיקלס ואיזו הופעה או
שתיים של Weezer זו השקעה כספית טובה יותר מלעשות תואר ראשון
במדעי המדינה או פסיכולוגיה.
דין לא מודה בטעויות שלו אף פעם, וגם אם הוא יודע שטעה, הוא
ימשיך לחשוב שצדק. דין כבר עזב את לונדון, והגיע לכפר הכי נידח
באנגליה שכל כך שקט שם שבלילה אתה מסוגל לשמוע את הלב שלך
דופק. אבל לברוח מעצמו הוא עוד לא הצליח.