לצורי, יניב, גיל ויאיר היה את הכל: הייתה להם להקת רוק
שהחבר'ה מאוד אהבו, הם כולם היו תלמידים מצטיינים, ולכולם היו
חברות, חוץ מליאיר.
יניב "המגניב" היה הסולן של הלהקה, נער גבוה ושרירי אבל עם קול
מקסים, נוגע. הוא היה מושא ההערצה של הבנות בבית הספר, במיוחד
היו"דניקיות, אבל הייתה לו חברה קבועה עוד מכיתה ט'.
צורי היה הבסיסט, וחוץ מלהשתגע עם הבס הוא גם שיחק כדורגל
בנבחרת של בית הספר. חוץ מזה הוא גם היה החכם של החבורה, שקיבל
מאיות על ימין ועל שמאל בלי להתאמץ בכלל. הוא החליף חברות כמו
גרביים, בערך פעם בשבוע.
יאיר, שהחברה כינו אותו "eagle", היה הגיטריסט הפראי של הלהקה.
הוא היה לבוש תמיד בשחור עם הרבה שחור בעיניים והרבה סמלים
וציטוטים מקושקשים על הג'ינס הקרוע שלו. אבל מעבר למראה
החיצוני המטעה, יאיר היה נער מאוד רגיש שכתב את השירים של
הלהקה, והוא גם היה ממציא כל מיני תיאוריות על כל מיני דברים.
גיל, המתופף, היה, איך לומר, קצת מאותגר משקלית. הוא היה גאון
מחשבים, ואחרי החזרות ללהקה הוא היה הולך לעבוד בחנות מחשבים.
הוא הרוויח המון כסף ותמיד קנה מתנות יפות לחברים שלו.

מושיקו אבוטבול לא היה תלמיד טוב, או ספורטאי מצטיין ואפילו לא
בן אדם נחמד במיוחד, אבל למושיקו היה את הכל, את כל מה שהוא
רצה: אנשים פחדו ממנו. עם סכין בכיס ואבן בתור לב, מושיקו לא
אהב דברים יותר מדי. אבל יותר מכל, מושיקו שנא להקות רוק.

יאיר עשה את טעות חייו כשהתאהב דווקא בחברה של מושיקו, והחבר'ה
הזהירו אותו כל הזמן שלא יעשה שטויות, אבל כשיאיר מתאהב קשה
מאוד לעצור אותו, אז החבר'ה החליטו לעזור לו.
קראו לה אנה והיא הייתה יפה, אבל רק יפה לפי מה שהחבר'ה אמרו.
צורי אמר שמי שמוכנה לצאת עם מושיקו לא יכולה להיות שפויה
בדעתה. אבל כשיאיר מתאהב, הוא לא מקשיב לאף אחד.
יאיר והחברה של מושיקו התנשקו פעם אחת יותר מדי ויאיר לא הפסיק
לדבר על זה.

יאיר לא יודע עד היום מי הלשין עליו למושיקו, אבל מישהו בטוח
הלשין, כי עוד באותו השבוע מושיקו פוצץ את יאיר במכות בגן
שעשועים הישן מאחורי המכולת.

כשצורי, יניב וגיל ביקרו את יאיר בבית החולים, היה ברור להם
שהם יצטרכו למצוא גיטריסט חדש ללהקה.
ליאיר לא היה אכפת מי הלשין עליו, אם זה אחד החברים שלו, סתם
מישהו או אפילו אנה עצמה, וגם לא היה אכפת לו שהלהקה תחליף
אותו בגיטריסט אחר, ושישימו לו כזאת רטייה שחורה על העין.
ליאיר לא היה אכפת מכלום. אבל לפעמים הוא היה מאמץ את העיניים,
כמו חושב, והחבר'ה תמיד תהו על מה הוא חשב.
אחרי כמה חודשים החבר'ה התגייסו לצבא והכל השתנה: הקול הנוגע
של יניב בשירים של הלהקה הפך לקול הרדיופוני שלו בגל"ץ. הבס
שהיה תלוי באופן קבוע על צורי הוחלף עכשיו בעוזי, וגיל המשיך
במחשבים גם בצבא ומאוד הצליח גם שם.
ויאיר, יאיר החליף את הג'ינס ברגל מעץ, את השחור בעיניים לעין
מזכוכית, ואת התיאוריות שלו בחוקי מושיקו - אף פעם אל תנשק את
החברה של מושיקו, אפילו לא פעם אחת, כי זאת תהיה פעם אחת יותר
מדי.


(מוקדש לזיו)