"אחרי כתיבה מרובה וטובה כשאני שוקע, אני מרגיש תחושת התנתקות.
אני נעמד מול המראה. מנסה להבין מי זה מולי עם העיניים האדומות
שלו. לא מגולח. מה זה "אני" ? אני יוצא מהכתיבה וחוזר אליה.
בבוקר שאחרי אני עומד מול המראה שוב אבל הפעם אני דומה לעצמי.
אני לא מתפלא מול מה שאני רואה. אני רגיל.
במיטה לפעמים לפני שאני נרדם אני מנסה להבין מה זה המוות הזה.
תמיד אנחנו דוחים את השאלה הזאת. כאילו שהתשובה רק מחכה איפה
שהוא ואין מה למהר. אני מנסה להבין את המוות לא במונחים של דת
או פילוסופיה. המסקנות של אלה הם לא שלי. זה קרוב להרגשה הזאת
של האימה שאני מרגיש לשניה ואז היא נעלמת בתאטרון. כשהכל חשוך
באולם. נשמעות צרחות מרחוק וצחוק נשים ואז האימה הזאת עוזבת
אותי כשהאורות נפתחים ועולים שחקנים על הבמה.

זה פשוט נגיעות של אימה. אני לא מוצא את המילים לתאר אותן. כמו
למשל שאני יושב עם החברה שלי ופתאום נבהל פחד מוות מזה שהיא
אדם אחר. אחר ממני. אני לא אכיר אותה לעולם.  
ואני לא מכיר את עצמי. אנחנו שני גושי בשר שלא אחראיים לכלום.
באותו חלל קטן.  ברור לי איך זה שהמשוגעים לא מזהים לפעמים את
הקרובים שלהם.
אני נועץ בה מבט וכנראה שאני נראה לה מוזר. אז היא מחייכת ואני
מחזיר לה חיוך. וכל המחשבה הזאת מתפוגגת. זאת המילה - מתפוגגת.
נגיעות קטנות של אימה שמפתיעות אותי ונעלמות.

אנשים שמכירים אותי לא מבינים מה שאני עושה איתה. היא עושה
רושם של בחורה פשוטה. יפה ונחמדה. אבל פשוטה. פשוטה מדי
בשבילי. ככה החברים שלי חושבים. אבל זה מה שאני אוהב אצלה.
התום הזה שלה. היא מחוברת לחיים. היא צוחקת ומשנה נושא כשאני
מתחיל לדבר איתה על כל מה שאני מספר לכם. אני לפעמים מסתכל
עליה וחושב שהיא יודעת הכל. מה אחרי המוות. למה קורים דברים
מסוימים. פשוט יודעת.

הייתי צריך לנסוע לאילת לסקר את פסטיבל הג'אז. עשרה ימים.
הייתי כתב בעיתון. היא לא יכלה לבוא איתי בגלל הלימודים שלה.
אז ככה יצא שאנחנו חברים שלוש שנים וזאת היתה הפרידה הכי ארוכה
שהיתה לנו. החלטנו לחגוג את הערב האחרון לפני שנסעתי. יצאנו
לתאטרון. ישבנו ביציע והיא שלפה את הרגליים היפות והארוכות
והלבנות והחלקות שלה ממעיל הפרווה שלה ואני חשבתי על פרפר עדין
ויפיפה שיוצא מתוך גולם שעיר ומגושם. עוד פעם היא מחייכת אליי
ועוד פעם המחשבות הסוטות שלי נעלמות. באותו ערב לא תקפה אותי
האימה הזאת בזמן שהיה חשוך באולם אבל פתאום ראיתי שהיא בוכה.
חזרנו הביתה לפני שההצגה התחילה. היא אמרה שפשוט היא לא רצתה
לבלות את הלילה האחרון לפני שאני נוסע עם כל האנשים האחרים שם
באולם. אמרה שרצתה שנהיה רק שנינו.

הגעתי לאילת. אני שונא ג'אז והייתי צריך לסקר בשביל העיתון בכל
ערב שתי הופעות. מזל שהם מסודרים שמה באילת ויש להם את
התוכנייה של כל הופעה. ככה שלא שמעתי תו אחד אפילו בכל אותו
שבוע. הג'אז בנוי על אלתור אבל ברמות הגבוהות שלו הוא נדוש
וצפוי.

חלמתי באחד הלילות הראשונים חלום. נזכרתי בו למחרת פתאום, בלי
קשר לכלום. כשעברתי ליד חנות לבני נשים. החברה שלי שוכבת
במיטה. צוחקת ומחייכת. נגעלתי והיה לי מוזר שאני נגעל מדבר
שהוא כל כך יפה כביכול.

ישנתי טוב בשלושת הלילות הראשונים אבל אח"כ פשוט לא הצלחתי
להירדם. אולי זה לא היה אחראי כל כך. הייתי יותר מדי עם עצמי.
עישנתי הרבה ורק הסתובבתי כל היום ברחובות. ראיתי בפעם הראשונה
בחיים שלי את העולם באמת. (מסתובב בקניון הומה אדם)

(חוף הים, תיירות משתזפות) אנחנו תמיד מתנחמים במחשבה שהעולם
לא קיים בלעדינו. המוות, האינסוף, הפלנטות האחרות -  הם כולם
מפחידים אותנו כי זה מעבר למה שאנחנו מסוגלים לראות.

באילת אני ראיתי את העולם כמו שהוא. המוח שלי סירב לתפוס
"בתים" ו"עצים" כמו משהו מורגל ושגרתי.  אני הייתי עצמי והעולם
היה עצמו. בלי שום מובן. שמסתכלים על בתים, בד"כ, מדברים על
אדריכלות, סגנון כזה וכזה, סוג החדרים שבתוך הבית. הבית יפה,
מכוער.
למרות שנתנו לי חדר יפה במלון, לא חזרתי אליו במשך היומיים
הבאים. באותם רגעים שם ברחוב, נשארו מבחינתי רק מראות לא
ברורים - ככה נראה העולם. החיים שלנו, השגרה הזאת, זה ממש כמו
מנטרה, שחוזרים על מילה הרבה פעמים : בית, בית,
ביתביתביתביתבית...נשאר רק צליל בלי שום משמעות. הבנתי פתאום
כמה נוראיים הפנים של הבנאדם. כל העור והבשר והעצמות. הקאתי.
(מועף מבריכת שחיה אחרי שבוהה בתיירת מקרוב)

אנטומיה, הבדלי מין, ידיים, רגליים, בגדים - הבנתי שהכל זה
מילים. אף אחד מסביבי לא היה חכם כמוני. הייתי שמה באילת רמה
אחת מעל כולם. (מסתובב בין חתולים בטיילת)

בלילה, על ספסל בפארק, נזכרתי שהייתי ילד. זה תפס אותי הפחד
הזה. הנגיעה הזאת של האימה שמילאה עכשיו את כל החיים שלי.
שהייתי ילד הרגשתי את זה פעם ראשונה. הייתי במיטה וכשפתחתי את
העיניים ראיתי פרצוף בלי אף, עם שפם שחור וגדול, קירח, היו לו
שני טורי שיניים על המצח. הזדקפתי וצעקתי ואז ראיתי שזאת אמא
שלי, היא פשוט היתה הפוכה. באה מהצד של המיטה.

(מנסה להתנער כמו בילדותו) גם עכשיו ניסיתי להזדקף ולצעוק אבל
לא הצלחתי. להפך, ככל שהסתכלתי יותר באנשים הם איבדו צורה יותר
ויותר.

משקשק מפחד ישבתי שם וניסיתי להיאחז באיזו שהיא נקודה שאני
אוכל לבנות עליה מחדש את העולם הפשוט. ישבתי שמה באילת וכמו
מישהו שמקבל התקף לב ומעניין אותו רק לנשום, אותי עניין רק לא
להשתגע סופית. אף אחד בכל ההיסטוריה האנושית לא ראה את העולם
בצורה כל כך מפחידה כמו שראיתי אותו אז. הייתי כמו עיין ערומה.
לא הייתי בנאדם. הייתי נקודה. הסתכלתי על אנשים ונגעלתי.
וצעקתי. ניגש אליי כלב. הוא החזיק משהו בפה. ראיתי יצור שעיר,
עם רגליים. ראיתי את כל השיניים שלו וכל תנועה שלו הפתיעה
אותי. כנראה שהסתכלתי לו הרבה זמן בעיניים, אז הוא התקרב אליי
והסתכל עליי. קיבלתי בחילה והתעלפתי.

(הוא מוזנח בקבלה של המלון) אין לי מושג איך הגעתי למלון.
מישהו חיפש אותי בכל אילת והביא אותי לשם. חיכתה לי הודעה
בקבלה של המלון ובשניה הכל חזר אליי. כל העולם הפשוט הזה שברח
לי. החברה שלי נפצעה קשה בתאונת דרכים. היא רכבה על אופניים
בדיזינגוף ופגע בה אוטובוס. העולם הפשוט חזר אליי בשניה. לא
עניין אותי כל המחשבות הפילוסופיות האלה על המוות ועל החיים.
הכל מסביב נהייה פתאום, בשניה, שיגרתי - הלובי של המלון.
הצמחייה שם, הפקיד קבלה שסיפר לי על התאונה. הוא אמר גם
שמהמערכת של העיתון גם חיפשו אותי כמו משוגעים.

היא לא זיהתה אותי. עמדתי שם בבית חולים ליד המיטה שלה. ליטפתי
את הצלקת הדקה שהייתה לה על המצח ושתמיד היתה מסתירה עם
התסרוקת. הייתי בטוח שהיא חייכה אליי שנכנסתי לחדר אבל אח"כ
אותן תנועות של השפתיים סתם נראו לי מקריות.  

עמדנו מולה שניים : אני, שהיא לא רואה, והכפיל שלי שהכרתי אותו
באותו שבוע משוגע באילת שעכשיו כבר אני לא רואה אותו. ואח"כ
נשארתי לבד. הכפיל שלי מת איתה.

באיזה שהוא מקום אפשר להגיד שהמוות שלה גאל אותי מטירוף.  הצער
האנושי הזה מילא לי את החיים.
אבל היום אני רואה שהזמן עובר ושהדמות שלה הופכת יותר ויותר
מושלמת וחסרת חיים. היא הופכת להיות לא אמיתית. כמו מילה שכבר
לא מרגש להגיד אותה. היא נשחקת לי. אני מנסה בכל הכוח לחיות עם
הפכים קטנים מהעבר. הזיכרונות כאילו מנצנצים ובזמן האחרון,
לצערי, דועכים. אחד, אחד ולפעמים שניים, שניים ולפעמים אפילו
בקבוצות יותר גדולות. אני בטוח.
כמו אורות של בניין דירות. אורות שנכבים לאט לאט כשכל הדיירים
הולכים לישון.

אני יודע שהגורל שלי נגזר ושהאימה והשיגעון האלה יחזרו אליי.
החרדה הזאת מול הקיום תחזור ותתפוס אותי יום אחד ואז כבר לא
יהיה מה שיוציא אותי מזה.