1. חוץ. רכבת. יום. 1.
רכבת ישראל נוסעת דרומה, מחיפה לתל אביב, על רקע החוף. זו שעת
שקיעה.
2. פנים. רכבת. יום. 2.
המצלמה נעה על פני כ15- נוסעים. כולם נראים מכונסים בעצמם.
המצלמה נעצרת על מני, בן 27, לובש מעיל, מגולח, נראה מסודר.
אור השמש השוקעת על פניו. בשולחן עמו יושבים אב ואם בני 40
ושני ילדיהם הקטנים, בני 5. הילדים מציירים בחוברות צביעה.
המצלמה תופסת את מני ישן. לאחר מספר שניות הוא מתעורר בגלל
שאחד הילדים נוגע בו בטעות. הוא מחייך אל המשפחה. הילד השני
מצייר ציור בצבעים, מביט בציור ואחר כך מקמט אותו ומשליך
הצידה.
3. פנים. דירה. לילה. 3.
אור של בוקר חודר מהחלון. מני יושב בגופיה ליד שולחן כתיבה.
מנורת שולחן היא מקור האור היחידי. הוא מסיים לכתוב, מביט
בנייר, וכמו הילד מהסצנה הקודמת, מקמט אותו ומשליך לפח.
מני קם מהכסא. המצלמה נעה באיטיות סביב חלל החדר. מני יוצא
מהפריים. זהו חדר "זרוק". חברה של מני במיטה. נשמע קול צחצוח
שיניים.
מני (V.O) - כל הדיבור בסרט יהיה ב-VOICE OVER.
אחרי כתיבה מרובה וטובה, אני שוקע, אני מרגיש תחושת התנתקות.
אני נעמד מול המראה. מנסה להבין מי זה מולי עם העיניים האדומות
שלו. לא מגולח. מה זה "אני"? אני יוצא מהכתיבה וחוזר אליה.
בבוקר כשאני אעמוד שוב מול המראה אני כבר אהיה דומה לעצמי. אני
כבר לא אתפלא מול מה שאני אראה. אני אהיה רגיל.
מני נכנס אל המיטה. לוקח שעון המעורר משידה שליד המיטה ומכוון
אותו. הוא שוכב ובוהה בתקרה.
מני
במיטה לפעמים לפני שאני נרדם אני מנסה להבין מה זה המוות הזה.
תמיד אנחנו דוחים את השאלה הזאת. כאילו שהתשובה רק מחכה איפה
שהוא ואין מה למהר. אני מנסה להבין את המוות לא במונחים של דת
או פילוסופיה. המסקנות של אלה הם לא שלי.
4. פנים. תאטרון. לילה. 4.
מני יושב על מושב בקהל תאטרון. בהתחלה חשוך והוא רציני ומפוחד.
אחר כך מאירה עליו תאורת הבמה והוא מחייך.
מני
זה קרוב להרגשה הזאת של האימה שאני מרגיש לשניה ואז היא נעלמת
בתאטרון. כשהכל חשוך באולם. נשמעים קולות מרחוק וצחוק נשים ואז
האימה הזאת עוזבת אותי כשהאורות נפתחים ועולים השחקנים על
הבמה.
5. פנים. דירה. יום. 5.
שעת בוקר. הדירה מוארת. מני מתעורר ועוקב במבטו אחר חברתו. היא
לא מבחינה בו. הוא נראה טרוד ועייף.
מני
זה פשוט נגיעות של אימה. אני לא מוצא את המילים לתאר אותן. כמו
למשל שאני נמצא עם החברה שלי ופתאום נבהל פחד מוות מזה שהיא
אדם אחר. אחר ממני. אני לא אכיר אותה לעולם. ואני לא מכיר את
עצמי.
החברה מתיישבת על המיטה וגורבת גרביים.
מני
אנחנו שני גושי בשר שלא אחראיים לכלום. באותו חלל קטן. ברור
לי איך זה שהמשוגעים לא מזהים לפעמים את הקרובים שלהם.
החברה מביטה במני. הוא מניח יד על רגלה, שניהם מחייכים זה לזו
ומתנשקים.
מני
אני נועץ בה מבט וכנראה שאני נראה לה מוזר. אז היא מחייכת ואני
מחזיר לה חיוך. וכל המחשבה הזאת מתפוגגת. זאת המילה - מתפוגגת.
נגיעות קטנות של אימה שמפתיעות אותי ונעלמות.
6. פנים. רכבת. יום. 6.
מני יושב ברכבת. מביט אל החלון. הילדים לידו מציירים. הוא מביט
בהם ומחייך.
מני
אנשים שמכירים אותי לא מבינים מה שאני עושה איתה. היא עושה
רושם של בחורה פשוטה. יפה ונחמדה. אבל פשוטה. פשוטה מדי
בשבילי. ככה החברים שלי חושבים. אבל זה מה שאני אוהב אצלה.
התום הזה שלה. היא מחוברת לחיים. היא צוחקת ומשנה נושא כשאני
מתחיל לדבר איתה על כל מה שאני מספר לכם. אני לפעמים מסתכל
עליה וחושב שהיא יודעת הכל. מה אחרי המוות. למה קורים דברים
מסוימים. פשוט יודעת.
7. חוץ / פנים. מונית. לילה. 7.
מני והחברה, לבושים ל"יציאה". היא במעיל פרווה, יושבים
מחובקים. הם נוסעים במונית בדיזינגוף. אורות ניאון משתקפים
מהחלון. נהג המונית מדבר וצוחק איתם. החברה רצינית.
מני
הייתי צריך לנסוע לאילת לסקר את פסטיבל הג'אז. עשרה ימים.
הייתי כתב בעיתון. היא לא יכלה לבוא איתי בגלל הלימודים שלה.
אז ככה יצא שאנחנו חברים שלוש שנים וזאת היתה הפרידה הכי ארוכה
שהיתה לנו. החלטנו לחגוג את הערב האחרון לפני שנסעתי.
8. פנים. תאטרון. לילה. 8.
האולם מואר. מני והחברה יושבים. היציע מלא. הקהל עסוק בסידורים
שלפני ההצגה. מני מביט בחברתו ומחייך. החברה נראית רצינית.
המצלמה מתרחקת עד שבני הזוג רחוקים. כל היציע נראה.
מני
יצאנו לתאטרון. לשנינו יש אהבה גדולה לזה. ישבנו ביציע והיא
שלפה את הרגליים היפות והארוכות והלבנות והחלקות שלה ממעיל
הפרווה שלה ואני חשבתי על פרפר עדין ויפיפה שיוצא מתוך גולם
שעיר ומגושם. עוד פעם היא מחייכת אליי ועוד פעם המחשבות הסוטות
שלי נעלמות. באותו ערב לא תקפה אותי האימה הזאת בזמן שהיה חשוך
באולם אבל פתאום ראיתי שהיא בוכה.
9. פנים. מונית. לילה. 9.
הילוך חוזר של הנסיעה הקודמת. סצינה מספר 7.
מני
חזרנו הביתה לפני שההצגה התחילה. היא אמרה שפשוט היא לא רצתה
לבלות את הלילה האחרון לפני שאני נוסע עם כל האנשים האחרים שם
באולם. אמרה שרצתה שנהיה רק שנינו.
10. פנים. חדר מלון. לילה. 10.
זהו חדר מלון מפואר. מני לובש במגבת. הוא אחרי מקלחת. הולך
לדלת להציץ החוצה.
מני
הגעתי לאילת. אני שונא ג'אז והייתי צריך לסקר בשביל העיתון בכל
ערב שתי הופעות. לכתוב איך היתה ההופעה מבלי להירדם בה.
11. פנים. מסדרון מלון. לילה. 11.
הרבה דלתות ומאחת הרחוקות מציץ מני. הוא משתהה מספר שניות.
מביט לצדדים וחוזר אל החדר.
מני
מזל שהם מסודרים שמה באילת ויש להם את התוכנייה של כל הופעה.
12. פנים. מסדרון מלון. לילה. 12.
מני ניגש אל שולחן הכתיבה. על השולחן חפיסה מסודרת של תוכניות
לגבי ההופעות. מני פורס את התוכניות על השולחן.
מני
ככה שלא שמעתי תו אחד אפילו בכל אותו שבוע. הג'אז בנוי על
אלתור אבל ברמות הגבוהות שלו הוא נדוש וצפוי.
13. פנים. דירה . יום. 13.
זהו חלום. החברה במיטה צוחקת ומחייכת.
14. פנים. חנות לבני נשים. יום. 14.
הצילום הוא מתוך החנות אל הרחוב. נראות דוגמניות-פסלים לתחתוני
נשים.
מני
חלמתי באחד הלילות הראשונים חלום. נזכרתי בו למחרת פתאום, בלי
קשר לכלום. החברה שלי שוכבת במיטה. צוחקת ומחייכת.
מני עובר ומתעכב מול החלון. פרצופו חמוץ.
מני
נגעלתי והיה לי מוזר שאני נגעל מדבר שהוא כל כך יפה כביכול.
15. פנים. קניון. יום. 15.
הרבה אנשים בתוך קניון. חנויות רבות מסביב. צילום הזוי.
מני
ישנתי טוב בשלושת הלילות הראשונים אבל אח"כ פשוט לא הצלחתי
להירדם. אולי זה לא היה אחראי כל כך. הייתי יותר מדי עם עצמי.
עישנתי הרבה ורק הסתובבתי כל היום ברחובות.
מני מופיע בפריים. הוא עייף, מסטול ומוזנח.
מני
ראיתי בפעם הראשונה בחיים שלי את העולם באמת.
16. חוץ. רחוב דיזנגוף. יום. 16.
החברה נוסעת על אופניים ברחוב דיזנגוף. היא נראית שלווה.
17. חוץ. חוף הים. יום. 17.
מני, זיפים על פניו, לבוש חולצה קרועה, הולך בחוף הים. תיירות
משתזפות והוא חולף על פניהן.
מני
אנחנו תמיד מתנחמים במחשבה שהעולם לא קיים בלעדינו. המוות,
האינסוף, הפלנטות האחרות - הם כולם מפחידים אותנו כי זה מעבר
למה שאנחנו מסוגלים לראות.
18. פנים. רכבת. יום. 18.
מני קם והולך לשירותים. קאט. הוא יוצא וחוזר לשבת במקומו.
(עריכה אליפטית)
מני
באילת אני ראיתי את העולם כמו שהוא. המוח שלי סירב לתפוס
"בתים" ו"עצים" כמו משהו מורגל ושגרתי.
הוא נרדם.
מני
אני הייתי עצמי והעולם היה עצמו. בלי שום מובן. בלי שום קשר
אליי.
19. חוץ. בית מפואר. יום. 19.
לאורך הפראזה הבאה, המצלמה נעה מאקסטרים קלוז אפ (תמונה
אבסטרקטית לחלוטין) לפול שוט של וילה מפוארת.
מני
החיים שלנו, כל יום לראות אותו דבר, השגרה הזאת, זה ממש כמו
מנטרה, שחוזרים על מילה הרבה פעמים : בית,
ביתביתביתביתביתבי...נשאר רק צליל בלי שום משמעות.
20. חוץ. דיזנגוף. יום. 20.
החברה נוסעת על אופניים ברחוב דיזנגוף. היא נראית שלווה.
21. חוץ. בריכת שחיה. יום. 21.
זו בריכת שחייה במלון יוקרתי. תיירים אירופאים מכל הגילאים
סביבה.
מני
למרות שנתנו לי חדר יפה במלון, לא חזרתי אליו במשך היומיים
הבאים.
מני מופיע וניגש קרוב מאוד לתיירת יפיפייה. הוא מצמיד את פניו
לפניה.
מני
באותם רגעים שם ברחוב, נשארו מבחינתי רק מראות לא ברורים - ככה
נראה העולם. הבנתי פתאום כמה נוראיים הפנים של הבנאדם.
קלוז אפ של פני התיירת. פה ושיניים ועור. לא מחמיא.
מני
כל העור והבשר והעצמות. הקאתי.
מני מקיא על הדשא ליד הבריכה. שני אנשי ביטחון גוררים אותו
החוצה.
22. חוץ. מחוץ לפתח המלון. יום. 22.
מני נראה חיוור ומלוכלך. הוא מגעיל. מביט אחורה למלון.
מני
אנטומיה, הבדלי מין, ידיים, רגליים, בגדים - הבנתי שהכל זה
מילים.
23. חוץ. טיילת. לילה. 23.
מני הולך בטיילת עם אותם בגדים מלוכלכים. אנשים נגעלים
ומתרחקים ממנו. הוא עובר ליד פח אשפה עמוס חתולים.
מני
אף אחד מסביבי לא היה חכם כמוני. הייתי שמה באילת רמה אחת מעל
כולם.
24. חוץ. פארק. לילה. 24.
מני יושב על ספסל בפארק ציבורי חשוך.
מני
בלילה, נזכרתי שהייתי ילד. זה תפס אותי הפחד הזה. הנגיעה הזאת
של האימה שמילאה עכשיו את כל החיים שלי.
25. פנים. חדר ילד. לילה. 25.
ילד בן 5 ישן במיטה הוא מתעורר ונבהל.
מני
שהייתי ילד הרגשתי את זה פעם ראשונה. הייתי במיטה וכשפתחתי את
העיניים ראיתי פרצוף בלי אף,
26. אינסרט. 26.
קלוז אפ של התמונה : "אישה צעירה-זקנה".
מני
עם שפם שחור וגדול, קירח, היו לו שני טורי שיניים על המצח.
27. פנים. חדר ילד. לילה. 27.
ילד בן 5 בוהה, מנער את פניו ומחייך.
מני
הזדקפתי וצעקתי ואז ראיתי שזאת אמא שלי, היא פשוט היתה הפוכה.
באה מהצד של המיטה.
28. חוץ. רחוב. לילה. 28.
מני מתנער כמו הילד מהסצינה הקודמת.
מני
גם עכשיו ניסיתי להזדקף ולצעוק אבל לא הצלחתי. להפך, ככל
שהסתכלתי יותר באנשים הם איבדו צורה יותר ויותר.
29. חוץ. דיזנגוף. יום. 29.
החברה נוסעת על אופניים ברחוב דיזנגוף. היא נראית שלווה.
30. חוץ. רחוב. לילה. 30.
מני מחזיק את הספסל בכדי לא להשתגע. הוא פרנואיד. מביט באימה
על העוברים ושבים.
מני
משקשק מפחד ישבתי שם וניסיתי להיאחז באיזו שהיא נקודה שאני
אוכל לבנות עליה מחדש את העולם הפשוט. ישבתי שמה באילת וכמו
מישהו שמקבל התקף לב ומעניין אותו רק לנשום, אותי עניין רק לא
להשתגע סופית. אף אחד בכל ההיסטוריה האנושית לא ראה את העולם
בצורה כל כך מפחידה כמו שראיתי אותו אז. הייתי כמו עיין ערומה.
לא הייתי בנאדם. הייתי נקודה. הסתכלתי על אנשים ונגעלתי.
וצעקתי.
ניגש אל מני כלב רחוב מלוכלך. הצילום עובר בהמשך לזוויות
עקומות ולקלוז אפ של הכלב.
מני
ניגש אליי כלב. הוא החזיק משהו בפה. ראיתי יצור שעיר, עם
רגליים. ראיתי את כל השיניים שלו וכל תנועה שלו הפתיעה אותי.
כנראה שהסתכלתי לו הרבה זמן בעיניים, אז הוא התקרב אליי והסתכל
עליי. קיבלתי בחילה והתעלפתי.
מסך שחור.
31. פנים. קבלה. לילה. 31.
מני מוזנח בקבלת המלון. מספר עובדים עומדים סביבו. מני לוקח את
התיק שלו וניגש לשוחח עם פקיד הקבלה.
מני
אין לי מושג איך הגעתי חזרה למלון. מישהו חיפש אותי בכל אילת
והביא אותי לשם. חיכתה לי הודעה בקבלה של המלון ובשניה הכל חזר
אליי. כל העולם הפשוט הזה שברח לי. החברה שלי נפצעה קשה בתאונת
דרכים. היא רכבה על אופניים בדיזינגוף ופגע בה אוטובוס. העולם
הפשוט חזר אליי בשניה. לא עניין אותי כל המחשבות הפילוסופיות
האלה על המוות ועל החיים. הכל מסביב נהייה פתאום, בשניה,
שיגרתי - הלובי של המלון. הצמחייה שמה, הפקיד קבלה שסיפר לי על
התאונה. הוא אמר גם שמהמערכת של העיתון גם חיפשו אותי כמו
משוגעים.
32. פנים. חדר טיפול נמרץ. יום. 32.
מני עומד ליד החברה. מחזיק את רגלה. היא חבושה ומחוברת למכונת
הנשמה. לא זזה. בהמשך הוא ניגש לחלון, מסתכל החוצה, מסתובב
עצבני וחוזר לאחוז ברגלה.
מני
היא לא זיהתה אותי. עמדתי שם בבית חולים ליד המיטה שלה. ליטפתי
את הצלקת הדקה שהייתה לה על המצח ושתמיד היתה מסתירה עם
התסרוקת. הייתי בטוח שהיא חייכה אליי שנכנסתי לחדר אבל אח"כ
אותן תנועות של השפתיים סתם נראו לי מקריות.
צילום מתחת למיטה. נראות זוג רגליו של מני. מופיע לרגע זוג
נוסף של רגליים יחפות, מהברכיים למטה ואז נעלם.
מני
עמדנו מולה שניים : אני, שהיא לא רואה, והכפיל שלי שהכרתי אותו
באותו שבוע משוגע באילת שעכשיו כבר אני לא רואה אותו. ואח"כ
נשארתי לבד.
33. חוץ. פתח בית החולים. לילה. 33.
גשם שוטף. מני יוצא את בית החולים ופוסע אל החנייה.
מני
הכפיל שלי מת איתה.
34. פנים. משרד. יום. 34.
מני הולך בין הרבה אנשים. הוא נראה במקום עבודתו, משוחח עם
הקולגות. זוהי מערכת עיתון. המקום מעוצב ונראה צעיר ושמח.
מני
באיזה שהוא מקום אפשר להגיד שהמוות שלה גאל אותי מטירוף. הצער
האנושי הזה מילא לי את החיים.
35. חוץ. רכבת. יום. 35.
מני
אבל היום אני רואה שהזמן עובר ושהדמות שלה הופכת יותר ויותר
מושלמת וחסרת חיים. היא הופכת להיות לא אמיתית.
36. פנים / חוץ. רכבת. יום. 36.
מני
כמו מילה שכבר לא מרגש להגיד אותה. היא נשחקת לי. אני מנסה בכל
הכוח לחיות עם הפכים קטנים מהעבר. הזיכרונות כאילו מנצנצים
ובזמן האחרון, לצערי, דועכים. אחד, אחד ולפעמים שניים, שניים
ולפעמים אפילו בקבוצות יותר גדולות. אני בטוח.
האיש של הסנדביצ'ים עובר. מני בוחר אחד ומשלם. גדי עצוב. האיש
ממשיך לנוסע הבא.
מני
כמו אורות של בניין דירות. אורות שנכבים לאט לאט כשכל הדיירים
הולכים לישון. אני יודע שהגורל שלי נגזר ושהאימה והשיגעון האלה
יחזרו אליי.
זום אין אל עיניו של מני. הן עצובות.
מני
החרדה הזאת מול הקיום תחזור ותתפוס אותי יום אחד ואז כבר לא
יהיה מה שיוציא אותי מזה.
סוף.
בזמן הכותרות :
שיר : האהבה מחכה
ביום שנולדת ידעת שאפר ואבק מכסים אותך,
ידעת אז שיחוסו על חייך.
בזמן שנפלת ונזכרת :
את דרך האדם מאירים לך,
ידעת אז שיאירו את פניך.
האהבה מחכה.
ביום שניסית והצלחת להגיע עד לכאן,
הבנת אז שהשמיים מעלייך.
האהבה מחכה. |
