היא עזבה אותו והוא התקפל. שם, בקומה השביעית, מכל מילה שלה
הוא היה מתקפל. רק מהמחשבה על כך הוא היה מתרסק. בכלל, להתקפל
היה הדבר שהוא ידע לעשות הכי טוב, הייתם צריכים לראות את זה,
לראות ולהתכווץ. הוא היה מתקפל עשרים וארבע על שבע. בשבילו,
להתקפל כבר הפך לשגרה- בסופרמרקט, בשתייה, בגמירה, על המדרכה.
בכל פעם מחדש היה הלב שלו מתנפץ לאלף רסיסים, אבל אף פעם לא
חשב שאסור לו להתקפל. "מי שמתקפל אף פעם לא נופל", היה לוחש
בקול צורם, שאפילו הוא שכח לשמוע.
רק רעש של טריקה ופתאום הכל ריק, ריק מבפנים, ריק מבחוץ. טוב,
הגיע הזמן להתקפל. הכל שם נוזל, טיפות, שערות, עד שלא נשאר כבר
כלום. מי שרוצה שיחפש אותי עמוק, עמוק כי אני כבר מתחת לאדמה.
האמת היא, שפעם האור היה נדלק ואחר כך נכבה ועד שכבר היו
מדליקים אותו, הייתי ספוג בחשכה והתחלתי להתרגל אליה. גם לטחב
יש יופי, רק שצריך להסתכל יותר קרוב מפעם, ממש להצמיד את
העיניים עד שהן גם ירוקות.
אפילו כשפגע במדרכה הוא התקפל. |