שם בתמונה, ברגע ההוא, הכל היה יפה.
שנינו ביחד מחובקים, מחייכים למצלמה, שתפסה שניה אחת של אושר.
וזה כל מה שנשאר.
החיוך נעלם זה מכבר, התמונה כבר דהויה, הכאב החד שדוקר אותך
מבפנים, הנסיון להבין שהזיכרון הזה הוא עכשיו לא יותר מעוד
תמונה באלבום.. כל זה גורם לך להתכווץ אל תוך עצמך, להחזיק את
הבטן ולנסות לזחול קדימה, בלי להסתכל אפילו שניה לאחור.
מה שהיה היה ונגמר.
כל המיתוסים, כל הסיפורים, הכל נכנס דרך חלון הנשמה שלך, ומעיר
אותך בסטירה שמפילה אותך מהאולימפוס הפרטי שלך, וכל מה שנותר
לך זה להיות תלוי בחבלי המציאות, וזה כה קשה, כי הם כלכך כלכך
רופפים...

החיוך הקפוא.. הניצוץ ההוא בעיניים.
הכל, הכל הלך לעזזל.
ואז אתה נזכר במשפט שאמר לך חבר שאת שמו אתה כבר אינך זוכר,
והחיוך המריר ומלא הכאב לא יורד מעל שפתיך.

"ולפעמים.. הזכרון שלה צף בתוכך, כמו חרא על פני המים..."

ואין.. אין אויר לנשימה