כל יום כשהיא חזרה מבית הספר היא ראתה את הפיה עם השמלה הכתומה
בשיח. שיח גבוה שמצל על הדרך הביתה. בין העלים הירוקים הכהים
של השיח, תמיד חכה לה נצנוץ כתום. הפיה עומדת שם, תלויה על ענף
ומסתכלת ישר לתוך עיניה, עם חיוך קטן, ואז היא ידעה שהיא
מיוחדת, כי לא כל אחד יכול לראות פיות. פיות מתגלות רק למי
שהן רוצות,  וכמה טוב להרגיש שהיא בחרה בי, היא חשבה. אולי יש
עוד ילדים שרואים את הפיה, אבל זה לא כל כך חשוב, כי גם הילדים
ההם הם ילדים מיוחדים במינם, בדיוק כמוני. הילדים המופרעים
מכיתה לא יכולים לראות פיות, פיות יודעות על מי כדאי לסמוך ועל
מי לא.
כל יום הפיה עומדת על השיח, כמה היא קטנה ויפה, ומסתכלת עליי
בחיוך. יש לה פנים עדינים, והיא כנראה מאוד יפה, קשה קצת לראות
מרחוק. כשהילדה התקרבה אל השיח של הפיה, הפיה תמיד נעלמה. פיות
הן זהירות מאוד. צריך להיזהר לא להבהיל פיות, אז אף פעם לא
כדאי לצעוק או לרוץ לקראתה, ובטח שלא לנסות לתפוס אותה, כי אז
היא לא תבוא שוב. היא צריכה ממש להכריח את עצמה לא לנסות לתפוס
את הפיה. צריך לרכוש את אמונן קודם,  ורק כשהפיה תאמין לי
לגמרי, היא תסכים שאני אתקרב אליה, ולא תברח ממני.
הילדה הלכה כל יום באותה הדרך. משער בית הספר ללכת לאורך הרחוב
ואז מסביב לגדר המתכת הכחולה,  כבר אפשר לראות את קצה השיח של
הפיה, והלב כבר פועם, האם היא תראה אותה היום? לא היום בטח לא,
כי ראיתי אותה גם אתמול וגם שלשום, בטח יש לה עוד דברים לעשות,
לא היום כבר בטוח אני לא אראה אותה, הנה המקום הקבוע שלה, לא
היא לא שם. ידעתי. אה! היא כן שם! שלום פיה, היא אמרה גם בלב
וגם בלחש. הפיה בטח שומעת, כי הנה היא, במקום הקבוע שלה, והיא
מחייכת.
ואז ללכת בזהירות, לאט לאט, לאורך גדר האבן הנמוכה, שמאחוריה
צומח שיח הפיה. כשהיא מתקרבת מדיי, הפיה נעלמת, ואי אפשר למצוא
אותה. כמה פעמים כבר היא ניסתה לאמץ את העיניים ולא לעפעף
לשנייה, כדי שהיא תוכל לראות לאן הפיה הולכת, אבל היא תמיד
איבדה אותה בסוף. קשה לעקוב אחרי פיות, מספיק שממצמצים והן
נעלמות. פעם אחת היא עמדה ליד השיח, אחרי שהפיה ושמלתה הכתומה
נעלמו, וקראה לה בלחש "פיה, פיה, בואי, אני לא אעשה לך כלום",
והיא קוותה שהפיה תצא, אבל היא לא יצאה.
ויום אחד היא הזיזה את הענף שהפיה נתלתה עליו, וחיפשה את הפיה
מאחוריו. היא ידעה שזה אסור, אבל תשוקה לא סבלנית לראות פעם את
הפיה מקרוב, השקיטה את התוכחה העצמית שגברה בה מבפנים. אני רק
אחפש אותה קצת, לא יקרה כלום, היא ממילא כבר בטח לא פה, היא
אפילו לא תדע שחיפשתי אותה. וקראה לה שוב "פיה, פיה", אבל לא
היתה תשובה, ואז הזיזה עוד ענף אחד בתחושת חטא, אבל לא היתה שם
שום פיה.
למחרת הפיה לא חכתה לה.
ירד גשם חזק כשהיא יצאה מהשער של בית הספר, מאחורה הלכו כמה
מהילדים המופרעים, היא לא ידעה בדיוק כמה מהם ומי הם, כי היא
לא רצתה להסתובב ולהסתכל עליהם כי אולי זה מסוכן, אולי הקולות
הצוחקים שלהם רק מחכים שהיא תעצור ותסתובב אליהם. עדיף לא
לבדוק, היא חשבה ופשוט לצאת מכאן מהר, אז היא מיהרה לאורך גדר
המתכת הכחולה של בית הספר, המטרייה מעל לראשה, עוקפת שלולית
גדולה, ושיח הפיה היה רטוב, וענפיו הירוקים נטלטלו ברוח,
והעלים נחבטו ממטרי המים זה בזה, והפיה לא היתה שם.
היא עצרה המומה ליד השיח, זה בטח בגלל הגשם, היא אמרה לעצמה,
ושלחה יד רטובה, ממוללת פרח כתום וקמל על השיח. פיות אולי לא
יוצאות בגשם, היא חזרה על ההסבר הזה לעצמה כמה פעמים, אבל היא
לא יכלה לשכוח שאתמול היא הזיזה את הענפים של הבית של הפיה,
והפיה בטח ידעה, ואולי היא כועסת, ואולי היא כבר לא תחזור אף
פעם, כי הפיה עכשיו חושבת שגם היא כמו כל הילדים, ואולי היא
עברה דירה. עדיף לא לחשוב על זה בכלל, זה רע מאוד. לא, לא, מה
פתאום, זה בטח רק בגלל הגשם.
היה קשה מאוד לחכות לצלצול הפעמון למחרת. המורה שאלה אותה שאלה
בשיעור האחרון והיא לא ידעה מה לענות, והמורה אמרה "אולי אם לא
היית חולמת כל הזמן, היית יודעת לענות על דברים שלמדנו כבר
בשנה שעברה", והסתכלה עליה בבוז ואז מישהו אחר ענה לשאלה, ואז
היא התחילה לבכות, תמיד היא בוכה, והילד המופרע שיושב לידה
חיקה את הבכי שלה, ועוד ילד אחד צחק, והיא הבטיחה לעצמה שמה
שלא יהיה, היא לא חוזרת לבית הספר יותר, לא אכפת לה, כי היא לא
ילדה רגילה, יש לה פיה שאוהבת אותה, היא לא צריכה אותם,
וכשהפעמון צלצל לבסוף, היא רצה החוצה לפני כולם, לפגוש את הפיה
שלה, אבל הפיה לא היתה שם.
עכשיו היא כבר ידעה שהפיה לא תחזור, שהפיה נעלבת וכועסת.
נכון שהיה קר ומעונן, נכון שלא היתה שמש, אבל לא היה גשם. היא
עמדה שוב מול השיח, ונגעה בפרח הכתום הקמל, מתנת הפרידה של
הפיה, והוא ניתק מהענף ונפל על המדרכה האפורה.
אמא שלה שאלה אותה בערב כשהיא חזרה הביתה, נו, ומה כבר קרה
עכשיו, אבל היא לא אמרה כלום, ואמא שלה הזכירה לה שיש לה תור
לרופא ביום שלישי בבוקר, ושלשם שינוי היא גם תלך הפעם, כי זה
לא ייתכן המצב הזה שאת מתחמקת מכל דבר שצריך לעשות.
לפני השינה, היא ביקשה מאוד יפה מאלוהים, שאם הוא יכול, אז
שיגיד לפיה שהיא בחיים לא תציק לפיה שוב, ושאפשר לסמוך עליה,
ואלוהים אמר לה שהיא תמיד מבטיחה ולא מקיימת, זאת אומרת אלוהים
אמר לה את זה ככה שזה הופיע בתוך התפילה שלה בלב, אבל היא
הבינה שזאת בעצם התשובה של אלוהים. היא בכתה וביקשה, עד
שאלוהים אמר בסדר, הוא יגיד לפיה את מה שהיא ביקשה, למרות שלא
מגיע לה.
וביום שני, הפיה היתה שם.
לא באותו מקום על השיח.
הפעם היא חיכתה לה קצת בצד, כאילו היא מפחדת ממנה, אבל הילדה
כל כך שמחה שאפילו לא היה אכפת לה שהפיה כבר לא מחייכת כל כך.
העיקר שהיא שם. היא עמדה בקצה השביל, והסתכלה מרחוק בשיח שעליו
הפיה עמדה, והיה נדמה לה שהפיה אומרת לה שלום, ומנופפת לה בידה
הקטנה.
הפיה לבשה את השמלה הכתומה בהירה שלה, ממש כאילו לא קרה כלום.

הילדה כל כך השתדלה שלא להפחיד אותה, אז היא הלכה לאט על קצות
האצבעות, הכי רחוק מגדר האבן עם שיח הפיה שאפשר, הפיה ברחה
כשהיא התקרבה לשיח, אבל זה לא הדאיג אותה, כי הפיה תמיד היתה
הולכת כשהיא התקרבה.
היא חזרה הביתה מאושרת, ולמחרת בבוקר הלכה עם אמא שלה לרופא,
בלי שתגיד אפילו פעם אחת שכואבת לה הבטן או משהו כזה.
הרופא הושיב אותה בחדר קטן וחשוך, ואמר לה להסתכל בלוח שבו היו
מספרים שכתובים בכל מיני גדלים, וביקש ממנה לקרוא מהם. אחר כך
הוא שם לה על העיניים מין משקפיים שנראו כמו עיניים של ינשוף,
ושאל אותה איך היא רואה עכשיו.
לאמא שלה הוא אמר שיש לה מספר די גבוה, ופלא שהיא בכלל רואה
משהו מהלוח, והוא נתן לה משקפיים ואמר לה לשים אותם תמיד,
ושהיא הרבה הרבה יותר יפה ככה, וגם נראית יותר גדולה.
היא בחרה לה מסגרת, וקיבלה משקפיים חדשים, והלכה כל אותו היום
בפליאה גדולה, ובבית הספר היא התפעלה כל כך ממראה הלוח, שבכלל
לא היה אכפת לה שהילד המופרע לידה אמר שהיא מכוערת. הוא מכוער
בעצמו.
אבל בדרך חזרה הביתה, ניצב על שיח הפיה היה רק פרח כתום, שנראה
קצת כמו שמלה ארוכה, כזאת שתתאים לפיה, והבהוב של שמש מעל הפרח
בין העלים הירוקים, שהיה יכול להיות פנים של פיה, אם מי שמסתכל
עליו לא רואה כל כך טוב, ואם באמת היו קיימות פיות בעולם.