הסתלסלתי בעשן הסיגריה כשלחשת לי שלכל דבר יש פעם ראשונה, שאתן
לך לחלוק איתי מנה קצובה של אושר, שאלמד לתת את עצמי בשלמות
שכזאת, בהתמסרות עיוורת שאהיה שלך.
שאפתי קצובת אושר נלחשת, נשמתי אותה היטב, עמוק לתוך חלל בית
החזה והרגשתי איך היא מתפשטת בתוכי, מחלחלת בי בשצף כדוריות דם
אדומות בדחיסות כבדה, מחסירה ממני אוויר.
אתה, התבוננת בי מתאסמטת במאמץ עילאי של דלדול רגע של אושר
קצוב באווריריות חמצנית.
התבוננתי בספירלות הירוקות שקנינו נגד היתושים ולכמה רגעים
הלכתי לאיבוד בכוחות צנטרפוגליים, מסתחררת במעגלים אין סופיים
מהקליפה ועד הגרעין, מהעקומה המתעקלת ועד לנקודה. כשהפסקתי
להסתחרר מצאתי עצמי פתאום במרכז הנקודה המיקרוסקופית וקראתי לך
שתבוא ותמצא אותי ותוציא אותי מהמעגל הסוגר. לרגע חששתי שאף
פעם לא תמצא אותי וכמעט פרצתי בדמעות בדיוק כמו אז כששכחו
אותי, ילדה עם צמות בשמלה אדומה קצרה שכיסתה לי בקושי את
התחתונים, באמצע שדה בור בדרך לאיזו חתונה הזויה בצפון.
לקח לך זמן למצוא אותי, בטח הלכת לאיבוד בקווים הפתלתלים ועד
ששבת ומצאת אותי
פתאום נזכרתי שמבין הדמעות, דווקא היה לי נעים בבורות השדה
הטבעי הזה, אני זוכרת אבקנים צהובים ופרפרים לבנים שגרמו לי
לצחוק ואני זוכרת שגם רדפתי אחר האושר המרפרף של משק כנפיים
מלבין. נזכרתי שבכיתי יותר כשמצאו אותי ודחסו אותי לפח המקרטע
של המכונית המשפחתית. מאז אותה נסיעה, למדתי לשתוק, למדתי לתת
לנוף החולף לעבור דרכי כאילו הייתי לא הייתי.
בסוף הצלחת למצוא אותי, לאחוז בכתפי ולנסות להוציא אותי החוצה,
התבוננתי בך במבט אטום והתמכרתי לכוח המחלץ שבך.
אחרי ההתחלצות, לחשתי ספק צוחקת ספק מרצינה, שזה ממש לא לעניין
לקצוב אושר, ואיך בכלל קוצבים אושר? בסכין קצבים? אמרת לי שאתה
לא יכול אחרת, שזה מייקר לך עלויות כשזה הופך להיות רכיב קבוע,
ושאתה צריך לשלם מיסי מעביד, ולהפריש ולהבטיח זכויות עד הפנסיה
וזה פשוט לא משתלם.
ההגיון המקולקל שלך, חתך בי והיא שראתה אותך חושף לעברי ניבים,
הייתה מספיק בוגרת כדי לחשוף לך באינסטינקט זאבי את שלי. קמנו
אני והיא, לבשנו טישרט וג'ינס והותרנו אותך מזדאב במקומך
הטבעי, מיילל כשזנבך בין רגליים, כי אם כבר קצובות, עדיף
להתעשר בפרפרים. |
