כשאני חוזר בדמיוני, לאותו מעגל מטורף
שבו הייתי מאבד את עצמי  אל מול השמש השוקעת
אני נזכר בצליל קולך המשגע , שהתגלגל שם בחולות האבודים

והיום, כאשר מהחולות נשארו רק גרגירים
שנאחזים נואשות בקרקע הישנה
ועדין, עפים בסופו של דבר אם הרוח
השמש האדומה, ששורפת את גלי הים בשקיעתה
כמו מציירת  את חיוכך המתוק והתמים שוב ושוב

פעם, ועוד פעם
אנסה להתעלם, למחוק ולשכוח
את שמך, שמהדהד בעמקי נשמתי המצולקת
אולי... אולי אמצא שוב את הדממה המתוקה

את אותו האי של חוסר רגש, שבו שכנתי
לפני שפלשת אל תוך עולמי בתרועה של דגלים וחצוצרות
האם אוכל להחזיר לאחור את הגלגל?
אינני חושב שאוכל, אינני חושב שארצה

על החול הרטוב שבו צעדנו ישנן עדין טביעות רגליים תמימיות
שהלכו אחריך בלי לדעת מדוע, כאילו צעדנו מעצמן
כן, זה מציק, ומעיק, זה מקשה על הנשימה

אבל בפנים, הלב יודע שטוב שכך
שכן זכית, וידעת מה זאת אהבה