רוח קרה של תחילת הסתיו שרקה באוויר, חותכת את העור, מצמררת את
הבשר, מסמרת את השיער, מניעה את הדשא הנה והנה כמפעילה בובה על
חוטים. הייתה זו שעת דמדומים, והשמיים נצבעו במגוון מרהיב של
צבעים בהם שלטו אדום,כתום, סגול בוהק וכחול כהה, ואף העננים
האפורים שהחלו להופיע בעונה זו בהקו בצבעי השקיעה.
דממה שררה באזור זה של כוכב הלכת המיושב כדור- הארץ.
ושם היא הייתה. צללית של דמות כהה, נסתרת למחצה בעשב הרך,
דוממת. גופה הדק והגמיש היה דרוך, והיא לא הזיזה אף עצם
ושריר.
למעשה, אילולא התנועות הקלושות של גופה מעלה- מטה בעת נשימתה
החרישית, היא הייתה נראית כמתה.
עיניה, הדבר היחיד בגופה שנראה חי, בהקו באפלה המצטברת.
קדימה.
היא הביטה קדימה, לעבר תנועה רחוקה בעשב.
דמות נוספת, קטנה יותר, חלושה, נאבקה למצוא את דרכה, מאבק
אבוד. הדמות הקטנה יותר התנועעה חלושות, מנסה לברוח, להסתתר
מפני אויבים אפשריים, לשרוד. הדמות הגדולה יותר בהתה בה
בסבלנות, בדממה, אך היא חשה את ליבה הולם ואת פיה יבש מרעב.
עיניה הביטו ברעבתנות בדמות הקטנה, אך היא יכלה לשלוט ברעבתנות
הזאת. היא לא ניזונה ימים ספורים, וגופה היה חלוש עד מאוד, אך
היה עליה לחכות. אפקט ההפתעה, היה זה דבר שהיא סמכה עליו.
היצור הקטן לא ידע מה תקף אותו לפתע בעלטה. הוא יהיה חסר אונים
נגד שיניה החדות. אך היא לא ריחמה עליו. מנקודת מבטה, למעשה,
הוא לא היה יצור חי בכלל. הוא היה בסך הכל הארוחה הבאה, ארוחה
שעלולה להתחמק ממנה בכל רגע ורגע יחד עם סיכוי נוסף לשרוד.
אך ככה זה היה בטבע. החזקים שורדים, החלשים נופלים.
לא היה בזה דבר אכזרי. אלה היו החיים.
הדמות הגדולה יותר המתינה בסבלנות, אף שהרעב כרסם בה וערפל את
חושיה החדים. הדמות הקטנה נעה בגמלוניות, עיוורת לסכנה הקרבה
אליה. פרט קטן, חלש, לא מותאם לסביבתו.
הוא לא  היה שורד בכל מקרה.
עתה, הדמות הגדולה ראתה אותו בבירור, שכן אור הירח נפל עליו.
אכן, הגיע הרגע.
בהרף עין, בזינוק מהיר וביללה קורעת שחקים, היא פעלה. תוך רגע
היא הגיעה אליו, אוחזת בו בציפורניה החדות. הוא הביט בה,
מפוחד, לא יודע היכן הוא, מה פגע בו ומה יהיה גורלו.
טרף קל.
היא אחזה בו, וללא רחמים החלה לקרוע את בשרו בשיניה החדות.
סוף סוף, אחרי כל-כך הרבה זמן... אך רגע! רעש נוסף. יללה.
צעדים מתקרבים...
מתחרה!
היא ניצבה פנים מול פנים עם עוד פרט בן מינה. עיניו היו
מוטרפות מרעב.
שיניו וציפורניו היו שלופות. הוא ניסה לחטוף ממנה ארוחתה, לאחר
שחיכתה לה זמן כה רב והשיגה אותה. הם נאבקו דקות אחדות על
המזון, אבל לבסוף, בעוד אויבה מילל בסבל ובייסורים, היא חמקה
בקלילות עם רכושה לפינה אפלה, כשרק שריטות מעטות מעטרות את
גופה הגמיש.
היא הייתה החזקה יותר, והיא ניצחה.
ככה זה בטבע. החזקים שורדים, החלשים נופלים.
היא החלה לטרוף את מזונה, קורע בכל פעם פיסות גדולות מן הבשר,
במהירות, פן יבוא אויב נוסף.
אך לפני שסיימה את ארוחתה, רעש נוסף נשמע.
עצום יותר, מאיים יותר, שונה אך... לא זר.
היא זינקה בבהלה, שולפת את ציפורניה, מוכנה להגן על עצמה ועל
ארוחתה.
אור.
אור חזק, מסנוור. נוראי. עיניה הסתמאו.
האמנם כבר הגיעה הבוקר?
צעדים. קולות זרים. לפתע דבר מה נשא אותה באוויר. היא יללה
בזעם ובבהלה, מפוחדת לחלוטין. היא עשתה את הדבר הראשון שיכלה
לחשוב עליו- שלפה את ציפורניה החדות והכתה בעזרתן ביצור שאחז
בה. היצור ילל בכאב, אך היא היה גדול מדי, חזק מדי. או שלא?
לפתע היא חשה שהוא שומט אותה, אך למרבה הפלא, היא לא הייתה
חופשייה. היא הייתה באוויר, נישאת משם באופן מוזר, תלויה על
משהו שלא היה יצור, צמח או קרקע. היא הייתה בפניקה. בחיים היא
לא נכנסה למצב שכזה. היא החלה לשרוט וליילל בזעם, אך זה לא עזר
במאומה, משום שהיצור שתפס אותה היה הרחק מהישג ידה. אך הוא
עדיין החזיק אותה.
הכיצד?
הייתכן דבר שכזה בטבע?
היא לא ראתה זאת לעולם. הוא היה חזק ממנה.

"אני מתנצלת מכל לבי על האי- נעימות, אדוני, פשוט בעיית
החתולים בבניין שלנו הפכה לאחרונה למטרד רציני. זה לא שאני
שונאת חיות, תבין, אך היצורים המטונפים הללו מתרבים באופן
רצחני, מייללים בלילה כשכולם ישנים, נכנסים לבניין בשעות
החשיכה ומפחדים את הילדים שלי ולפעמים אפילו מזנקים עלינו. אני
מודה לך שהקדשת מזמנך בכדי לסלקם מפה."
"זה בסדר גמור, גברת כהן. זה התפקיד שלנו, כאן ב'צער בעלי
חיים'. השריטה לא עמוקה. היא הייתה פשוט באמצע הארוחה, החתולה
שתפסתי. ככל הנראה תפסה עכבר, ופחדה שאני הולך לקחת אותו ממנה.
אין צורך להתנצל, גבירתי. שריטות ונשיכות הם חלק שגרתי מהמקצוע
שלי."
"אני שמחה לראות שלא נפגעת יתר על המידה. אך עלי לשאול: תדאגו
לה? אני לא רוצה להרגיש כמו רוצחת."
"אל תדאגי, גבירתי. כפי שכבר אמרתי, זה התפקיד שלנו. נעשה ככל
שביכולתנו בכדי למצוא לה בית טוב."
אך גברת כהן לא הסתכלה לעובד "צער בעלי חיים" בעיניים. היא
ידעה טוב מאוד מה יקרה עם "ככל שביכולתם" לכאורה, ייכשל. היא
ידעה היטב מה יהיה גורלה של החתולה, אך העדיפה להדחיק את זה
מתודעתה. יש לה דברים חשובים יותר לחשוב עליהם, היא אמרה
לעצמה. כמו למשל ארוחת הערב, הילדים והמצב בבורסה.
למה צריך להיות לה אכפת מגורלה של חתולה?
"בכל אופן, אדוני, תודה רבה על הכל, אני חייבת לחזור לילדים,
לבדוק שהם לא עשו בינתיים שום נזק. שובבים שכאלה! אז שוב תודה
ולהתראות."
"להתראות, גברת כהן, ואם שוב פעם תהיה לך בעיה עם חתולים, אל
תהססי להתקשר."
"אל תדאג, אני אתקשר."

עתה היא חשה קפיצות בדרך, כמו היצור שאחז בה מזנק שוב ושוב.
ואז, לפתע, בלי שום אזהרה מוקדמת, היא לא הייתה שוב באוויר
הפתוח. היא הייתה בתוך... היא ראתה את הדברים האלה פעמים רבות
מרחוק, אך לעולם לא מקרוב. מרחוק, הם נראו כיצורים משונים
במיוחד, ענקיים ומגושמים אך נעים במהירות ואור מוזר בוקע מהם,
והם שואגים בעצמה כחיית טרף קטלנית. אך בתוך אחד מהם(היא הבינה
שהיא נמצאת בתוך ה"יצור" הזה), הוא כלל לא נראה כמו יצור. זה
היה חלול למחצה ונראה כמערה משונה מאוד. היצור שנשא אותה לחץ
על דבר- מה, ולפתע המערה החלה לזוז ולרטוט ולנוע משם, ממש
כיצור חי. אך במקום להתרשם, היא חשה מפוחדת. ה"מערה" השמיעה את
יללתה המשונה, המצמררת והקטלנית, ומרחוק היא שמעה קריאות דומות
מ"מערות" אחרות הנעות לצדה, קריאות מצמררות לא פחות. היא חשה
חולשה נוראה, למרות הארוחה העסיסית שסיימה לא מזמן, וניסתה
להשתחרר בפראות, בכל כוחה, אך לא הצליחה. היא יללה, שרטה
ונשכה, אך היא הייתה בתוך דבר מה סגור, הדבר שהחזיק אותה לפני
כניסתה למערה. היא הייתה לכודה. לפתע, היצור שתפס אותה לחץ על
דבר מה נוסף, ויללות נוספות נשמעו, יללות מסוג אחר, שנשמעו,
למרבה הפלא והאימה, כמו בקעו מתוך ואל תוך המערה עצמה. אך לא
היה שם שום יצור נוסף. היצור שתפס אותה החל לחזור על אותן
יללות בקול שקט, כמו ניסה לתקשר עם יצור בלתי נראה, ופחדה הלך
וגבר. זה היה, ללא ספק, הדבר הנורא ביותר שקרה לה, ואף לא אחד
מכישוריה בטבע לא יכל לעזור לה לצאת מכך. והדבר המוזר ביותר
הוא, שהיצור שתפס אותה התעלם ממנה לחלוטין. לא ניסה לפגוע בה,
אמנם, אך פשוט התעלם לחלוטין מקיומה. ושם היא הייתה, בתוך
המערה הנעה המשונה. בלי ארוחה, לא מסוגלת להימלט, נלקחת למקום
לא ידוע. היא המשיכה ליילל ולשרוט זמן מה, שרויה בהיסטריה
מוחלטת. לאחר מכן, השתתקה ביאוש ואחזה בדבר שחסם אותה, מביטה
החוצה בעצב, אל עבר פתח מוזר במערה דרכו אפשר לראות מראות
משונים חולפים וחולפים. הבוהק שבעיניה, שדלק במלוא יופיו בעת
המיד, כבה עתה, ולא יידלק שוב. היא הייתה דוממת עתה, אך מסיבה
שונה לחלוטין.
דוממת, משום שלא הייתה לה עוד תקווה.